top of page

גמילה מחיתולים בראי ההיסטוריה



הקרדיט לגרסה הראשונה אי פעם של שירותים לילדים ניתן לרומאים, עם זאת אנחנו לא יודעות כמעט דבר על הדרכים שבהן ילדים רכשו את היכולת לשלוט בצרכיהם בימיה של האימפריה הרומית או בכל תקופה אחרת שקדמה לסוף המאה ה-19.


פרידה מהחיתול בניצוחם של ההורים

הצצה אל מגזיני נשים פופולאריים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חושפת בפנינו את הלך הרוח ההורי באותם ימים. הפוקוס המרכזי בהתפתחות הילד בתקופה ההיא היה התפתחותו הפיזית- שרק יגדל ויתחזק. אם מגזין שכזה היה מתגלגל לידיכן קרוב לוודאי שהייתן נתקלות בהמלצה שלא להחזיק את תינוקכן כשהוא בוכה, כדי חלילה לא לגזול ממנו הזדמנות להתחזק. כפועל יוצא, האמהות של אז נקטו בלו"ז נוקשה של האכלה, שינה ולעניינו- גם שירותים.


בהשראת הגישה הביהביוריסטית שהובילה את השיח ההורי בתקופה ההיא, אמהות השתמשו במגוון חיזוקים - שליליים וחיוביים כאחד - כדי לוודא שצרכיו של התינוק מסונכרנים עם לו"ז השירותים שנקבע על ידן. המיינסטרים באותם ימים היה שהאמא היא זו שמחליטה מתי הילד מוכן להתחיל בתהליך הגמילה מחיתולים, ולרוב ההחלטה התקבלה כשמלאו לתינוק שלושה חודשים.


למה כל כך מוקדם? שאלה טובה. בתקופה ההיא אמהות נהגו לכרוך את ישבני התינוקות בחיתולי בד מכותנה או פשתן. חיתולים משומשים לרוב נתלו כפי שהם לייבוש על החבל ומשם חזרו היישר אל הטוסיק. עם העלייה במודעות לחיידקים בתחילת המאה ה-20, אמהות הבינו שחיתולים מלוכלכים הם קרקע פורייה למחלות. נסו רגע לשוות בנפשכן כיצד הייתן מרגישות אם הייתן צריכות לכבס ביד ערמות של חיתולים עם קקי ופיפי מדי יום ביומו. לא פלא שאמהות באותם ימים רצו להיפטר מעול החיתולים מוקדם ככל האפשר.


במהלך שנות ה-30, הגישה ההתנהגותית עדיין עמדה על כנה, אך התווספה לה רכות מסוימת שלא אפיינה את העשורים הקודמים. מה הכוונה? ההורים עדיין היו אלו שהחליטו מתי הילד צריך להיפרד מהחיתול ומתי "הזמן הנכון" להתרוקן, אך הם כן החלו לקחת בחשבון את המקצב הפיזיולוגי ותהליכי ההבשלה הטבעיים של גופו. כתבות ממגזיני נשים פופולאריים בתקופה ההיא הסבירו לקוראות שגם אם תינוק בן חצי שנה עושה את צרכיו בזמנים קבועים, זה לא אומר שדפוסי ההתרוקנות שלו הם באמת בשליטתו וטענו כי ילדים לא משיגים שליטה מודעת בסוגרים לפני גיל 4. ברוח הדברים, תהליך הגמילה מהחיתול החל בשלב מאוחר יותר מבעבר, סביב גיל שנה, והציפייה הייתה שבגיל שנה וחצי הילד ייפרד מהחיתול באופן סופי. ילדים בני שנתיים שטרם נגמלו, נשלחו להערכה רפואית ופסיכולוגית.


אך שלא תחשבו לרגע שזה היה קל. אמהות שניסו ליישם את העצה לקחת את הילד לשירותים "בזמן הנכון" נתקלו באינספור סירובים מצד הילד שבמקרים רבים נגמרו בפיפי על הרצפה. הקשיים הללו שליוו הורים ומטפלים במהלך השנים המוקדמות של המאה ה-20 הכינו את הקרקע לקראת הופעתה של גישה שונה לחלוטין- גמילה מחיתולים בהובלת הילד.


ההגה עובר לידיים של הילד

במהלך שנות ה-40 ושנות ה-50, חוקרים זיהו את היתרונות של תהליך גמיש יותר לפרידה מהחיתול. רופאים החלו להתייחס למוכנות הפיזיולוגית של הילד והמליצו לאמהות שלא להתחיל את התהליך לפני גיל שנה וחצי. שנות ה-60 הביאו איתן את השינוי המשמעותי ביותר, כאשר איגוד רופאי הילדים האמריקאי (AAP) אימץ את גישתו של רופא הילדים, ד"ר ברי ברלזטון, אשר שמה דגש על מוכנות הילד להיפרד מהחיתול.


ברזלטון, שהיה הראשון להציע גישה מכוונת-ילד לגמילה מחיתולים, שם דגש על הבשלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגית של הילד אשר נדרשות לשם הצלחת התהליך. הוא טען כי בעוד שניתן להתנות ילדים בני 9 חודשים לעשות פיפי או קקי כאשר מניחים אותם מעל לשירותים, שיתוף פעולה רצוני מתחיל רק סביב הגילאים 12-15 חודשים. לגישתו, ילדים קודם כל צריכים לשבת וללכת בכוחות עצמם, ורק אז יוכלו להפנות את הפוקוס הקוגניטיבי שלהם לשליטה בסוגרים. רופא הילדים המפורסם, ד"ר בנג'מין ספוק, אימץ גם הוא את גישתו של ברזלטון בגרסה השלישית של ספרו רב המכר the common sense book of baby and child care ובכך תרם אף יותר לפופולאריות של הגישה.


מוטיבציה נוספת לקחת את הזמן הגיעה מכיוון אחר- החיתול החד-פעמי, שאמנם הומצא אי אז בשנות ה-40, אך הפך לנחלת הכלל במהלך שנות ה-80. נוחות השימוש והעלות הנמוכה הפכו את ההתעסקות בקקי ופיפי לקלה יותר מאי פעם, אז למה בעצם למהר?


ההתנהגותנים שוב על המפה

אך היו כאלה שחיפשו פתרון קל ומהיר. בשנת 1971 צמד החוקרים אזרין ופוקס פיתחו גישה חדשה שהחזירה את ההגה לידיהם של ההורים- "גמילה מחיתולים תוך פחות מיום אחד". נשמע מפתה, לא? בדומה לגישתו של ברזלטון גם כאן ההמלצה הייתה להתחיל את התהליך רק כשהילד מראה סימני מוכנות פיזית ופסיכולוגית להיפרד מהחיתול, אך מרגע זה ואילך ההורים היו אלו שלקחו את השליטה לידיהם- הם נתנו לילד לשתות כמויות גדולות של נוזלים, לקחו אותו לשירותים בזמנים קבועים, נתנו לו חיזוקים חיוביים כשהוא עשה את צרכיו בשירותים והענישו אותו כשפספס.


ובחזרה למאה ה-21

הגישות לגמילה מחיתולים הנפוצות בימינו נעות איפשהו על הסקאלה שבין הגישה ההתנהגותית הנוקשה לבין הגישה שכל כולה מכוונת-ילד. אך יש דבר אחד שאין עליו עוררין- עם המעבר לגישות הוריות רכות יותר יחד עם העלייה בזמינותם ובנוחותם של החיתולים החד-פעמיים, גיל הגמילה מחיתולים הלך והתארך לו. מחקר אחד אף הראה שבעוד שבשנות ה-40 וה-50, 88% מהילדים נפרדו מהחיתול לפני גיל שנה וחצי, בשנות ה-90 המספר עמד על 20% בלבד. ונראה שהמגמה ממשיכה, אחרת לכו תסביר למה חברת פמפרז מייצרת חיתולים לילדים במשקל 20 ק"ג.


*ההיסטוריה האמריקאית. למה דווקא אמריקאית? כי זה כל מה שהצלחתי למצוא. בתמונה: גן ילדים באיטליה בשנות ה-50







Comentários


bottom of page