"הילדים שלי גרמו לי את הסבל המרנין ביותר שחוויתי מימי. זהו סבל האמביוולנטיות, ההתחלפות האכזרית בין כעס מר וקצות עצבים חשופים לבין סיפוק מלא אושר ותחושות נעימות. לעיתים אני רואה את עצמי, ברגשותי כלפי היצורים הקטנטנים נטולי-האשמה האלו, כמפלצת של אנוכיות וחוסר סבלנות, הקולות שלהם מתישים את עצביי, הצרכים הבלתי פוסקים, ומעל לכל הצורך בפשטות ובסבלנות, כל אלו ממלאים אותי בייאוש אל מול הכשלונות שלי, ייאוש גם אל מול גורלי, שהוא למלא תפקיד שאיני מתאימה לו. ולפעמים אני חלשה מכדי להחזיק את זעמי. יש זמנים שבהם אני מרגישה שרק המוות ישחרר אותנו, כשאני מקנאה באישה ללא ילדים שיש לה הלוקסוס של החרטות, אך היא חיה חיים של פרטיות וחופש. אף על פי כן, אני נמסה מיופיים חסר הישע, המקסים שלא ניתן לעמוד בפניו, היכולת שלהם לאהוב ולסמוך על חוזקם, הגינותם וחוסר המודעות לעצמם. אני אוהבת אותם, אבל בעוצמתה ובאופייה הבלתי נמנע של אהבה זו טמון הסבל." (אדריאן ריץ', Of Woman Born)