.png)
אי אפשר שלא לריב מול הילדים. אנשים רבים. הורים רבים. זה נורמלי לריב. ולהורים יש הרבה סיבות טובות- החל מדברים קטנים כמו מי מרדים היום או למה הכיור עדיין מלא ועד לדברים חשובים ביותר כמו לאיזו מסגרת לשלוח את הילד (אם בכלל?) או האם להביא עוד ילד לעולם. והילדים? הילדים חיים איתנו באותו בית ומבלים איתנו חלק ניכר מהזמן, מה הסיכוי שנצליח לשמור כל ריב לאחר כך? נמוך, נמוך מאוד. אז כן, הורים רבים מול הילדים. אבל השאלה המטרידה באמת היא האם החשיפה של הילדים לריבים בין ההורים פוגעת בהם. בואו נברר.
לא כל הריבים אותו דבר
אין ספק שזה אף פעם לא כיף לראות את ההורים רבים, אבל החדשות הטובות הן שלא כל סוג של ריב מקושר להשפעות שליליות על הילדים, בטח לא באותה מידה. ראשית כל, הדרך שבה אנחנו מנהלים את הריבים היא קריטית. אנחנו יכולים לגלגל עיניים, לכעוס מאוד, להרים את הקול, לקרוא בשמות, להקטין, להעליב, לאיים ואפילו לפעול בתוקפנות פיזית, מה שנקרא אסטרטגיה עוינת. לחילופין, אנחנו יכולים לנתק מגע ברגע שמתחיל ריב ולהימנע זה מזו, מה שנקרא אסטרטגיית ניתוק. ואפשר גם לנהל את הריב בדרך בונה- להתקדם לפתרון תוך ניהול דיונים רגועים, תמיכה הדדית ואפילו גילויי חיבה. ומעבר לאסטרטגיות, כדאי לקחת בחשבון כמה רבים ועל מה רבים, בפרט כאשר מדובר בנושאים הקשורים לילד כמו התנהגות הילד, הדרך החינוכית או חלוקת התפקידים בבית.
ועכשיו לשאלת מיליון הדולר: איך הריבים משפיעים על הילדים?
מה מתחולל בתוך הילד בזמן הריב?
מטא-אנליזה שהתפרסמה בשנת 2020 וניתחה כ-170 מחקרים בחנה כיצד הילד מגיב לריב בין ההורים בזמן אמת ברמה הרגשית, ההתנהגותית והקוגניטיבית. בטח לא תופתעו לגלות שהתגובה הרגשית לריב (כעס, עצב, פחד או מצוקה) חזקה יותר כאשר מדובר בריבים עוינים. ייתכן כי מעיניו של הילד עוינות בין ההורים טומנת בחובה איום מובהק יותר על עצמו ועל המשפחה בכללותה וייתכן גם שהכעס פשוט "מדבק". ברמה ההתנהגותית, נמצא כי ככל שילדים חשופים יותר לריבים הוריים המתאפיינים בעוינות או בניתוק כך הם נוטים יותר להתערב בריבים (ניסיונות להסיח את דעתם של ההורים או לעזור להם להגיע לפתרון) או להימנע מהם (ללכת לחדר אחר, לסובב את הגב). ויש כמובן גם את הסיפור שהילד מספר לעצמו על הריב, מה שנקרא הערכות קוגניטיביות. הילד מעריך מה מידת האיום של הריב, מה ההשלכות שלו עליו ועל המשפחה ועד כמה הוא מאשים את עצמו במה שקורה. במטא-אנליזה נמצא כי ניהול ריבים בצורה לא-בונה (עוינות או ניתוק) מנבא הערכות קוגניטיביות שליליות של הילד.
האם החשיפה לריבים משפיעה על תפקוד הילד בעולם?
ילדים שחשופים לבעיות במערכת היחסים בין ההורים עשויים להגיב בהחצנה של הסטרס (תוקפנות או עבריינות) או בהפנמה של הסטרס (תסמיני דיכאון או חרדה), השפעות שעשויות להימשך לאורך זמן ולהשפיע על התפקוד של הילד בעולם. אותה מטא-אנליזה שהזכרתי קודם מצאה כי ילדים החשופים לריבים המנוהלים בצורה עוינת או מנותקת נמצאים בסיכון דומה לפתח בעיות מופנמות. אך ריבים עוינים מעמידים ילדים בסיכון גבוה יותר לפתח בעיות מוחצנות, בפרט כאשר הם מקבלים ביטוי מילולי או פיזי. למה בעצם? ייתכן כי ילדים מפנימים סכמות התנהגות של ההורים אשר מכוונות אותם בעיבוד ובהתמודדות עם סיטואציות בין-אישיות מאתגרות, מה שנקרא מודלינג. אפשרות נוספת היא שהכעס והתוקפנות בין ההורים "מדבקים" ובכך יוצרים תגובות דומות אצל הילד. ואם תהיתן, מחקרי אורך שבדקו זאת מצאו שהקשר בין ניהול הריבים ההוריים לבין קשיי ההסתגלות של ילדיהם נמשך לאורך זמן.
ומה קורה כשהריבים קשורים לילד עצמו?
ילדים החשופים לריבים שקשורים אליהם נמצאו בסיכון הגבוה ביותר לפתח בעיות מוחצנות, יותר מכל מאפיין אחר של ריבים הוריים. מה יכול להסביר זאת? ייתכן כי ריבים הקשורים בהורות משותפת מגיעים יחד עם קשיים נוספים של הורות משותפת או עם פרקטיקות הוריות לא מיטיבות (למשל, חוסר תגובתיות הורית), מה שעשוי להגדיל באופן מצטבר את הפגיעות של ילדים לבעיות התנהגות. ייתכן גם שהכיוון הוא דווקא הפוך- בעיות התנהגות של הילד מאתגרות את היכולת של ההורים לשתף פעולה מה שמוביל לעלייה בריבים הקשורים בילד. אך לפי הממצאים הקיימים, לא נראה שזה ההסבר היחיד לבעיות ההתנהגות (כלומר נראה שהקשר הוא דו-כיווני).
לא על הריבים לבדם
ריבים מרגישים לפעמים כמו "מצב חירום". הם סוערים, עוצמתיים, תופסים את כל החלל. מה שהוביל אפילו תיאורטיקנים לחשוב שילדים מושפעים יותר מהדרך שבה הורים מנהלים את הריב מאשר מאיכות הזוגיות שלהם בכללותה (סיפוק מהזוגיות, תחושת ביחד-נס, הפגנת חיבה, הסכמה על נושאים חשובים ועוד). למרבה ההפתעה, מסתבר שהם טועים. במטא-אנליזה שהזכרתי למעלה נמצא כי ילדים שגדלים בבית שבו איכות מערכת היחסים בין ההורים נמוכה נמצאים בסיכון דומה לפתח קשיי הסתגלות והערכות קוגניטיביות שליליות בנוגע ליחסים בין ההורים כמו ילדים החשופים לאסטרטגיות ניהול ריבים לא-בונות. במילים אחרות, לא מספיק לעשות מאמצים לנהל את הריבים ההוריים בצורה בונה, אלא גם לדאוג למערכת יחסים טובה באופן כללי. רק ריבים הקשורים בילד ותדירות ריבים גבוהה הציבו סיכון גבוה יותר לבעיות בהשוואה לאיכות מערכת היחסים.
אם נסכם,
אנחנו נמשיך לריב מול הילדים, אם נרצה או לא נרצה. אבל מחקרים מלמדים אותנו שזה לא בהכרח דבר רע, כל עוד אנחנו מנהלים את הריב בצורה בונה, משתדלים לשמור את הריבים שקשורים לילד לאחר כך ומנסים להפחית ככל הניתן בכמויות. ומעבר לריבים, כדאי לזכור שמערכת היחסים בין ההורים היא הבסיס של כל המערכת המשפחתית. קשיים בין ההורים עשויים בקלות "לזלוג" ולהשפיע על הילד. אז אם לא הייתה לכן עד כה מספיק מוטיבציה לטפל בזוגיות שלכן, אולי הידיעה שהילדים שלכן עשויים לשלם על כך מחיר תיתן לכן מוטיבציה לעשות עם זה משהו.
בפרקים הבאים: כיצד ריבים בין ההורים משפיעים על ההורות עצמה ועל היחסים בין ההורים לילדים? וגם: האם גם תינוקות קטנטנים מושפעים כשההורים רבים להם מעל הראש?
כדי לא לפספס אף פוסט, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!
אם הנושא מעסיק אתכן במיוחד, ממליצה לגלול לסוף העמוד וללחוץ על הכפתור "למיטיבות לכת"
ייתכן שיעניין אותך גם...
למיטיבות לכת: הרחבות וביקורת
קרדיט לתמונה: <a href="https://www.freepik.com/free-photo/couple-with-children-having-quarrel_1631058.htm#page=2&query=parents%20fight%20with%20each%20other&position=34&from_view=search&track=ais">Image by bearfotos</a> on Freepik