.png)
האמרה הידועה "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות", בין אם נסכים איתה או לא, משקפת עובדה אחת שאין עליה עוררין- ההורות שלנו משנה את פניה לאורך שלבי החיים. החל מהמטלות הכרוכות בתפקיד ההורי, דרך הציפיות של הסביבה ועד לאופי מערכת היחסים בינינו לבין הילדים. ומי שמשתנה יחד איתם הם, כמובן, המתחים ההוריים הנלווים.
אז מה יותר קשה? להיות הורים לילדים קטנים או לילדים גדולים?
אם הייתן צריכות לנחש, קרוב לוודאי שתשובתכן הייתה: "ילדים קטנים". ללא ספק, טיפול בילדים קטנים כרוך בעבודה אינטנסיבית ודורשנית ביותר. ויש לכך גם בסיס מדעי. מחקרים מצביעים על כך שהורים לילדים קטנים ישנים פחות מהורים לילדים גדולים. בנוסף, ישנן עדויות לכך שקשה יותר לשמור על איזון בין העבודה לבית כאשר הילדים קטנים. למשל, במחקר שנערך בארה"ב, אמהות עובדות דיווחו שהן חוות את הקונפליקט בין העבודה לבית בצורה הרבה יותר משמעותית כאשר הילדים הם תינוקות או פעוטות, בהשוואה לתקופה שבה הילדים בבית ספר יסודי. לטענתן, הסיבה לכך היא היעדר תמיכה במקומות העבודה בראשית האמהות.
אז כל מה שצריך זה סבלנות?
לא בטוח. מסתבר שעל אף האינטנסיביות הכרוכה בטיפול בקטנטנים, הורים לילדים קטנים מרוצים יותר מהחיים. למשל, במחקר שהשתתפו בו כ-6228 משפחות עם ילדים בני 0-22 נמצא כי הורים שילדם הבכור היה מתחת לגיל 5 הרגישו סיפוק רב יותר ממערכת היחסים שלהם עם הילדים, היו בעלי דימוי עצמי גבוה יותר ותחושת מסוגלות-עצמית גבוהה יותר ואף הראו פחות תסמינים של דיכאון, בהשוואה להורים שילדם הבכור היה בבית הספר היסודי או בגיל ההתבגרות. מספר מחקרים אף מצאו כי רווחתם הנפשית של הורים לתינוקות ופעוטות מתחת לגיל שנתיים היא הגבוהה ביותר. בשונה מהמחקרים הללו שבדקו את הרווחה הנפשית של הורים באופן כללי, מחקר חדש יותר בדק כיצד 18124 הורים מרגישים ממש בזמן שהם מבלים עם ילדיהם. והממצאים? עקביים! רמות האושר הנמוכות ביותר נמצאו בקרב הורים למתבגרים, בהשוואה להורים לילדים צעירים. עוד נמצא כי אמהות למתבגרים חוות יותר סטרס ופחות משמעות בחיים.
איך אפשר להסביר זאת?
ייתכן כי על אף העומס הגדול הכרוך בטיפול בילדים צעירים, הורים חווים סיפוק רגשי גדול יותר ממערכת היחסים עם ילדיהם כשהם עדיין קטנטנים. זה נכון שמידת האינטנסיביות של הטיפול יורדת ככל שהילדים גדלים, אך היא מתחלפת בקשיים מסוג אחר: הורים נאלצים לספוג דחייה ושליליות מצד הילדים ולהתמודד עם שלל האתגרים שמביא איתו גיל ההתבגרות כמו בעיות בלימודים, בעיות התנהגות, השפעות שליליות של חברים ועוד. או במילים אחרות, אי אפשר הכל.
ומה עם קצת תקווה...?
מחקר שהעריך את מידת ההסתגלות של 2200 אמהות (מדד ששקלל את רמות הדיכאון, החרדה, הריקנות, הבדידות, ההגשמה העצמית והסיפוק מהחיים) חשף דפוס פעמון מעניין במיוחד: אמהות לילדים בתחילת חטיבת הביניים קיבלו את הציונים הנמוכים ביותר, בעוד שאמהות לתינוקות ולילדים בוגרים (אחרי גיל 18) קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר. בקיצור, נראה שיש למה לחכות. למרות שגם אז לא הכל ורוד (אבל את זה נשמור כבר לפעם אחרת).
ובינתיים, בואו ננסה ליהנות מהטוב שיש לכל תקופה הורית להציע 😊
ייתכן שיעניין אותך גם...