על הקשר בין בחילות היריון חמורות ודיכאון

"תשעה חודשים חייתי בגיהינום. סדר היום שלי, שנחלק בין שכיבה על הספה לבין רצפת השירותים, הורכב מהקאות, כאב חד, בחילה, ייאוש וחוזר חלילה. לא הצלחתי לשתות, סבלתי מהתייבשויות תכופות, ויכולתי לאכול רק אוכל לא בריא ויבש מאוד כי כל סוג אחר של מזון, נניח ירק או פרי או מאכל שמלווה בטיפת נוזל, היה מיד גורם לי להקיא. לא היה הבדל בין יום ללילה, והאור בשירותים תמיד היה דלוק כדי שלא אפול בדרך לעוד הקאה. הייתי מטושטשת לחלוטין מהכדורים והזריקות. כל מגע עם מים, אפילו שטיפת פנים, הפך למאבק. לא הצלחתי להרכיב עדשות מגע כי נימי העין התפוצצו מלחץ ההקאות, ואם חלילה המשקפיים היו נופלים על הרצפה לא הייתי יכולה להתכופף להרים אותם כי מיד הייתי מקיאה. הגרון שלי שרף וצרב באופן תמידי, חרוך מחמת החומצות. כאב לי. כל הזמן כאב לי. פיזית ונפשית. כך כל יום, כל היום" (לירון עינב, הארץ)

בשבועות הראשונים של ההיריון מעל 70% מהנשים סובלות מבחילות והקאות. אחוז קטן מהן "זוכות" בגרסה הרבה יותר קשוחה ואף מסוכנת של בחילות היריון העונה לשם- היפרמזיס גראבידרום. נשים שסובלות מהיפרמזיס מוצאות את עצמן מרותקות למיטה, מיובשות, הולכות ומאבדות ממשקלן, מבלות באשפוזים חוזרים ונשנים וחלקן פשוט לא מסוגלות לעבוד או לטפל בילדים אחרים בבית. שליש מהן סוחבות את הסבל הזה ממש עד ללידה.

ניקולה מיטשל-ג'ונס, חוקרת בריטית אשר סובלת בעצמה מהמחלה (כן, היפרמזיס היא מחלה!) רצתה לבדוק מהן ההשלכות הנפשיות הנלוות לסבל המתמשך של אותן נשים. נשים ממספר בתי חולים בלונדון גויסו למחקר במהלך הטרימסטר הראשון להיריון- מחציתן אובחנו עם היפרמזיס, ומחיצתן היו בהיריון בסיכון נמוך. החוקרים תיעדו את מצבן הנפשי של הנשים בשתי נקודות זמן: בטרמיסטר הראשון להיריון (שבוע 12) ובין שבועיים לשישה שבועות אחרי הלידה. לאף אחת מהנשים לא היה רקע נפשי קודם.

ומה הן גילו? במהלך הטרימסטר הראשון להיריון כמעט 50% מהנשים שסבלו מהיפרמזיס הראו תסמינים דיכאוניים, לעומת 6% בלבד בקבוצת הביקורת. 8 נשים אף בחרו להפסיק את ההיריון למרות שכן רצו בו מלכתחילה*, וחלקן דיווחו על רצון לפגוע בעצמן. אבל זה לא נגמר בהיריון- קרוב ל-30% מהנשים שסבלו מהיפרמזיס הראו תסמינים של דיכאון אחרי הלידה, לעומת 7% בקבוצת הביקורת. אני חוזרת- המחקר הראה שלנשים עם היפרמזיס יש סיכון גדול פי 8 לפתח דיכאון במהלך ההיריון וסיכון גדול פי 4 לפתח דיכאון אחרי הלידה.

ואיפה אנחנו נכנסות לתמונה?

החוקרים מצאו שהנשים היחידות שפנו לעזרה נפשית במהלך ההיריון היו אלו שדורבנו על ידי הרופא או המיילדת שליוו אותן במהלך ההיריון. וזו קריאה אלינו- בני זוג, חברות, רופאות ורופאים, דולות, מטפלות ומטפלים מכל הסוגים- שימו לב אל הנשים האלו, תנו מקום לסבל שלהן ועודדו אותן (ברגישות כמובן) לקבל תמיכה נפשית עוד בתחילת ההיריון וגם אחריו.

* הנשים לא דיווחו על הסיבה להפסקת ההיריון

לדיון על הכתבה