.png)
דממה משתררת בחדר הלידה. נשימותיה המאומצות של האם ממלאות את החלל. שרירי פניה מכווצים ועיניה מודאגות, מחכה בדריכות לקול הבכי הקטן. השתנקות קלה והנה- בתה נושמת את נשימתה הראשונה ומיד אחריה מגיע הבכי המיוחל. עכשיו אפשר לנשום לרווחה.
ברגע הלידה התינוק הקטן שעד לפני רגע חי חיים נטולי דאגות ברחם של אמא נאלץ לפתע לתפוס פיקוד ולהפוך לאחראי הבלעדי על אספקת החמצן לגופו הקטנטן. או במילים אחרות- לנשום. מה מבטיח לנו שתינוק שמעולם לא נשם קודם לכן יצלח את המשימה הרת הגורל הזו?
במחקר שהתפרסם ב-Nature לפני כמה חודשים בדקו מה המנגנון המוחי אשר תומך במעבר לנשימה עצמאית. החוקרים גילו שממש ברגע הלידה מופעל גן מסוים (PACAP) בתאים בגזע המוח אשר מעורבים בבקרת נשימה אצל עכברים. מרגע הפעלתו, התאים הללו הולכים ומתמלאים בשרשראות חלבון שתפקידן להעביר מידע בין תאים במוח.
אבל רגע, מה הקשר בין הגן הזה לנשימה?
דרך "פשוטה" לגלות היא לבדוק כיצד העכברים מסתדרים בלעדיו. ואכן, כשהחוקרים מחקו את הגן הזה מאותם תאים בגזע המוח, הגורים סבלו מבעיות נשימה משמעותיות (למשל: הפסקות נשימה מסוכנות), אך בעיות אלו נעלמו כלא היו כאשר החוקרים מצאו דרך לבטא את הגן מחדש.
ואיך כל זה קשור אלינו?
אימתם הגדולה של הורים טריים היא תסמונת המוות בעריסה, מוות פתאומי ולא מוסבר של תינוק מתחת לגיל שנה. במוחם של תינוקות שנפטרו בנסיבות מצערות אלו נמצא ביטוי לא תקין של הגן PACAP, בדיוק אותו גן שנמצא קריטי לנשימה מוקדמת אצל עכברים. הגילוי המרגש של מקדם הבטיחות המוחי אשר מופעל ברגע הלידה ותומך בנשימה מוקדמת מקפיץ אותנו שלב בניסיון לפענח את תסמונת המוות בעריסה. ומי יודע, אולי לא רחוק היום שבו תהיה לנו סיבה אחת יותר לישון טוב בלילה.