כיפת הברזל של הנפש: חוסן נפשי של ילדים

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ולא סתם יודעים שהיא קיימת, יודעים גם מה יש בתוכה. בתוך הנפש, במרכזה, עומדת לה על רגל אחת ציפור. ציפור ששמה ציפור הנפש. והיא מרגישה כל מה שאנחנו מרגישים: כשמישהו פוגע בנו, מתרוצצת לה ציפור הנפש בגופנו אנה ואנה לכל כיוון, סובלת כאבים קשים..."

(ציפור הנפש, מיכל סנונית)

כשאירוע טראומטי מתרחש אנחנו מגיבים מיד, האמיגדלה- החלק במוחנו שמגיב לסכנה, נכנס לפעולה. בהישמע אזעקה, מידע רב נכנס למוח במהירות: הצלילים העולים ויורדים, הקול החרד של אמא, מגע היד של אבא שמרימה לתוך הממ"ד והלחץ הקל שהיא גורמת על הגוף. הכל נרשם ואנחנו מגיבים מידית בהשבת מלחמה, בריחה או קיפאון. התגובות הן אינסטינקטיביות, ראשוניות ובחלקן בלתי נשלטות. זו חוויה מפחידה, מבלבלת, מציפה ובעבור ילדים- גם חסרת פשר. ילדים זקוקים לעזרה במתן משמעות לאירועים שקרו להם. השיח על אירועים טראומטיים מפחית את חוסר ההבנה ואת החרדה המתעוררת כתוצאה ממנו ובמקביל, מאפשר יצירת סיפור שיש בו ארגון, סדר ומשמעות בתוך הכאוס אותו הם חוו. כך, הם יכולים לעבד את האירוע ולהתאושש ממנו.

מה קורה כשהחוויה לא עוברת עיבוד?

הרגשות, החוויות והזיכרונות משתחררים כמו אדים מסיר לחץ. ילדים מבטאים תגובות לטראומה באמצעות שחזור התנהגותי כמו עוררות יתר, חוסר ריכוז, תוקפנות, קשיי אכילה ושינה. מתבונן לא קשוב מהצד, יכול לכנות את כל אלו חוצפה, "שיגעון" או בעיית התנהגות- מה שלא תורם לתחושות הקשות שהילדים ממילא חווים.

אם לא נסביר להם אחרת, ילדים בגיל הרך יאמינו שהם אחראיים לדברים קשים ורעים שקורים להם ושהם האשמים בהתרחשותם, וזאת בעקבות החשיבה האגוצנטרית שמאפיינת אותם. השיח על אירועים קשים יוצק לתוך החוויה ארגון והיגיון: על מי אני יכול לסמוך? איך אני יכול לשמור על עצמי? האחריות לשיח, היא על המבוגר- הוא זה שצריך לומר את האמת כפי שהיא, בהתאם ליכולתו של הילד להבין ולהתמודד.

איך עושים את זה?

נעזרים במשולש הזהב: (1) מתייחסים לאירוע שהתרחש, (2) לתגובות וההתנהגויות של הילד (3) ולרצון של ההורה לעזור לו להרגיש טוב יותר. דוגמה? כמובן! "שמענו אזעקה, קול חזק שעלה וירד (אמא מחקה את הצליל) ואמא הרימה אותך בזריזות למקלט. את נבהלת וכיסית את האוזניים בכפות הידיים ואח"כ בכית קצת. אני פה, אני אחבק אותך, אלטף ואקשיב למה שאת רוצה להגיד לי, כי אני רוצה לעזור לך להרגיש טוב יותר". זו דוגמה אמיתית, מהימים האחרונים. שימו לב שכמות הפרטים והמידע הותאמה לילדה בת שנתיים ויש להתייחס אליה כדוגמה בלבד. מורכבות השיח תותאם באופן אישי לכל ילד בהתאם ליכולותיו הרגשיות, הקוגניטיביות, השפתיות והתקשורתיות.

מתי נקיים את השיחה הזו?

מספר מחקרים מצביעים על כך שבעת חירום התגובה המסתגלת היא גיוס והיערכות לפעולה מוחשית ומציאותית. הקשב של האדם מופנה החוצה ולא פנימה לעולמו הפנימי. המכוונות הזו מסייעת לאדם להישמר מפני פגיעה נפשית. במהלך האירוע עצמו, פעולה מוחשית והתחברות לאחרים מחזקות את החוסן.

אז מתי כן?

אחרי שהאירוע נגמר ואפשר להרהר בו ולחשוב עליו בשקט, בנחת ובפניות. לא מיד בסיומו. למשל, את השיחה בדוגמה הקודמת, ניהלתי עם הבת שלי כשעה לאחר האירוע עצמו, אחרי ששתינו מים, נרגענו ושיחקנו מעט ביחד בסלון. שוב, גם בהקשר הזה, יש להיות קשובים למאפייני הילד, וצרכיו ולמידת הפניות שלו לקיים שיח.

הערה קטנטנה לסיום: המחקר שנוגע לחוסן ועל שיח בעקבות חוויה קשה (שיש בה פוטנציאל להיות טראומטית) לא מתייחס דווקא למצב מלחמה. מחקרים מתייחסים למצבים מורכבים מגוונים: כמו אסונות טבע, מוות של אדם קרוב במשפחה, אלימות פיזית, פגיעה מינית ועוד. את הכלים המוזכרים בפוסט אפשר להכליל למגוון מצבים מורכבים בחייהם של ילדים. אסיים במילותיה של פרופ' אליסיה ליברמן: "דברו את הבלתי מדובר". כן, גם עם ילדים, במיוחד עם ילדים.

מאחלת לכולנו ימים של שקט, רוגע ושלווה ושנוכל לגדל את הילדים שלנו בשלווה.

לדיון על הכתבה