ארנבים, הורים ומה שביניהם

פרק ראשון בסדרה מנטאליזציה הורית: בונות יסודות

טיילור היה עצוב. הוא בנה ארמון יפהפה והיה גאה מאוד, עד שהארמון הופל ונהרס ע"י להקת עורבים. כל החיות ניסו לעזור לטיילור, היו להן המון רעיונות איך טיילור צריך להתמודד ומה עליו לעשות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לגרום לו להרגיש טוב יותר. ואז הארנב הגיע והוא ידע בדיוק מה לעשות. הארנב הצליח לזהות מה טיילור מרגיש ולתת לו את מה שהזדקק לו יותר מכל: שקט ומגע חמים.

הספר הממיס "הארנב הקשיב" כבש את הקוראים- מבוגרים וילדים כאחד. מי מאיתנו לא זקוקה לפעמים לארנב כזה שיקשיב?

מה סוד הקסם? איך אפשר להיות הורה "ארנב"?

התשובה מורכבת, מן הסתם, אבל מחקרים עדכניים בתחום הקשר שבין הורה לילד, מצביעים על מרכיב ליבה חשוב: מנטאליזציה הורית (זה רק נשמע מפוצץ, תישארו איתי, בהמשך תגלו ששווה לכם!). מנטאליזציה הורית היא בעצם רצף, תהליך, ויש בה כמה חלקים: ראשית, יכולתו של ההורה להתייחס לילדו כנפרד ממנו, עם עולם פנימי שונה משלו. לאחר מכן, המסוגלות של ההורה לפרש את ההתנהגות של הילד ולבסוף, להיענות לצרכיו הנפשיים בהתאם.

מה זה אומר להכיר בעולם הפנימי של הילד כנפרד?

כשההורה חושב על הילד שלו, הוא לא נחרץ, יש לו סימני שאלה והוא רוצה להבין ולגלות מה מניע את ההתנהגות של הילד שלו. איך זה בא לידי ביטוי? ברובד הסמוי: ההורה מלקט מידע על התנהגות הילד, למשל לאן מופנות העיניים שלו, מה הוא עושה עם החפצים בסביבתו, לאן פונה הגוף שלו. בהתאם לסימנים, ההורה מזהה את הצרכים והמצב הנפשי של ילדו ונותן לו מענה התנהגותי כמו חיבוק, ליטוף או התרחקות ויצירת מרחב פיזי שקט. במקביל, ברובד הגלוי: ההורה מדבר עם הילד שלו, מקיים שיח פתוח שבו הוא מברר כיצד הוא מרגיש, מאפשר לו לתת שם למחשבות ולרגשות שלו ונותן מענה מילולי לצרכים כמו שיקוף של הרגש או הצעת פתרונות אפשריים. דוגמאות? ברור! חפשו אותן בתחתית הכתבה (כדאי לכן!)

המנטאליזציה ההורית, כמו רוב היכולות, נעה על פני ספקטרום. בקצה אחד, הורה שממלא את כל הקריטריונים בהגדרה. בקצה השני, הורה שרואה את הילד כהמשך ישיר שלו, או שלא מכיר כלל בעולמו הפנימי, וכתוצאה מכך מתקשה לפרש את ההתנהגות שלו. כל אחת מאיתנו עומדת איפה שהוא בטווח. הורה עם מנטאליזציה הורית גבוהה מעביר מסר לילד שלו: אני מכיר ברגשות ובמחשבות שלך. בהמשך, ההורה יכול לעזור לילד לזהות, להבין ולהתמודד עם הרגשות האלו.

החדשות הטובות: מנטאליזציה הורית טובה, היא כנראה טבעית, כך שלא צריך לעשות מאמץ מכוון כדי שהיא תתקיים. הורות אשר מאופיינת בפחות אסרטיביות וכוחנות- מקושרת יותר עם מנטאליזציה הורית. ההשערה היא שכשההורה מתקשה לראות את הצרכים של הילד שלו ולתפוס אותו כנפרד ממנו, זה מביא לריבוי התנהגויות שמונעות מתוך שליטה וכוח.

וזה מוביל אותנו לחדשות הפחות טובות: אוכלוסיות שמתמודדות עם קשיים כמו אבחנות רפואיות (למשל עיוורון וחירשות) או ילדות במצבי סיכון נוטות לקושי בפיתוח המנטאליזציה ההורית. הורה שלא חווה מנטאליזציה הורית גבוהה בעצמו כילד, מתקשה לרכוש מיומנויות של מנטאליזיציה מהסביבה שלו. הוא לומד שיש פער בין עולמו הפנימי לבין הפרשנות הלקויה של העולם החיצון. כך הקושי במנטאליזציה עובר מדור לדור. כדי שלא תישארו מודאגות, אני עושה פה ספויילר: אל חשש, יש מה לעשות!

אוקיי, אז עכשיו אנחנו מבינות מהי מנטאליזציה הורית. אבל למה כדאי לנו לבחון עם עצמנו מהי יכולת המנטאליזציה ההורית שלנו, ובמידת הצורך לשפר אותה? וכיצד היא משפיעה על התפתחות הילד? כל זאת ועוד בפוסטים הבאים בסדרה.

על ההשראה לכתיבת הספר "הארנב הקשיב"

לדיון על הכתבה

דוגמאות למנטאליזציה הורית:

• דוגמה 1 (תכינו לכן טישו!): מצוינת. הילדה חווה קושי, התפרקות. לא ברור מה הטריגר, אבל אפשר לזהות שקשה לה. האב יושב שם, נוכח, וכשיש לילדה את היכולת להיעזר בו הוא מציע מגע וחיבוק. האב לא כופה את עצמו על הילדה, לא מעמיס מלל (רעיונות, הנחיות וכו') ובעיקר, באופן מסונכרן וחלק- נותן לילדה לקחת מה שהיא צריכה כדי לחזור ולהרגיש שוב מאורגנת, מווסתת ורגועה. במשקפיים של מנטאליזציה: האב מבחין ומבין את המצב הנפשי של הילדה שלו ונותן לה מענה התנהגותי לצרכים: נוכחות קרובה ומגע.
  

• דוגמה 2: פחות טובה. האב הוא זה שמגדיר מה הילדה מרגישה. הוא לא משאיר סימני שאלה, לא מברר איתה מה בדיוק עובר עליה- האם היא כועסת/ עייפה/ מתוסכלת/ משועממת/ מבקשת תשומת לב... הוא מגדיר אותה כ-Mad, כועסת. הרבה מאיתנו עושים את זה וחושבים שאנחנו מייצרים שיח רגשי. בפועל, שיח כזה מייצר השטחה רגשית, כי אין מגוון של רגשות, בכל פעם שהילד נראה לנו לא מרוצה, מיד מגדירים את זה ככעס (ואז איך הילד ילמד על מגוון הרגשות שלו? כל רגש שלילי, מתויג אוטומטית וללא הבחנה ככעס...). מילה טובה, בכל זאת, האב מכיר בפער שבין העולם הפנימי של הילדה לבין זה שלו.
  

קרדיט להשראה: פרופ' תרצה יואלס ופרופ' דוד אופנהיים, שני מרצים וחוקרים בחסד עליון, מהם למדתי במהלך הסמסטר האחרון על התפתחות הילד בכלל, ועל מנטאליזציה הורית בפרט.