האם מדע יכול לעזור לנו להיות הורים טובים יותר?

בימים האחרונים עלתה בקבוצה השאלה "מי בכלל צריך מחקרים?" בצורה כזו או אחרת. בעיני זה דיון חשוב מאוד, ואני חושבות שהגיע הזמן שנדבר על זה- האם מדע יכול לעזור לנו להיות הורים טובים יותר?

אז כדי לפתוח את הדיון, שלפתי מן האוב שאלה ששאל אותי חבר טוב בתגובה לאחד הפוסטים שהיו כאן. התשובה שלי אליו היא עמדתי בנושא.

השאלה של החבר:

יש את המדע והמחקרים המדעיים, ויש את ההחלטות היומיומיות שלנו ("המדיניות"), וצריך לדבר על איך גוזרים את השני מהראשון. בדרך כלל את המדיניות שנגזרת מהמדע קובעים גופים רגולוטוריים, אבל הקבוצה הזאת עוסקת במקרה המיוחד שבו המדיניות נקבעת באופן עצמאי ע"י כל אחד מאיתנו. את חושבת שזאת שאלה שרלוונטית לקבוצה? איך מקבלים החלטות על עצמנו אחרי שלומדים את הנתונים המדעיים? כי אם אפילו את לא גוזרת מסקנות ישירות (יכולה להסתמך על הלב/האינטואיציה/רגש/שלל דברים ללא הוכחה אמפירית), מה יגידו אזובי הקיר? התשובה שלי:

במקרים רבים גופים רגולטורים מחוייבים לקבל החלטות גורפות בהינתן ממצאים חלקיים. אין מקום למורכבות, לתלוי, ל-One size doesn't fit all. אני לא אומרת את זה כביקורת. אנחנו זקוקים לכך שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו. להחליט על הכל בעצמנו בהינתן משאבי זמן וידע מוגבלים זה לא מאוד סביר. מאמאדע נותנת הצצה לפרטים שמאחורי ההמלצות האלו, חושפת את סימני השאלה, את אי-הוודאות, את המגבלות של השיטות. לפחות מבחינתי החשיפה למידע המדעי מאפשרת למורכבות לזרום פנימה ואז הגרסה ההורית שלי כבר עוברת עדכון אוטומטי.

למשל, ברגע שמכירים את הפרטים על המחקר שעוסק בלינה משותפת מגלים שאין באמת דיכוטומיה של טוב רע. יש כל מיני אספקטים שאפשר לקחת בחשבון- הסיכונים, היתרונות, האלטרנטיבות, השלכות רגשיות והתפתחותיות, השלכות על איכות השינה. ברגע שיש לך את כל פיסות המידע האלו ביד אתה יכול למשקל אותן בהתאם לצרכים שלך ושל הילדה שלך עד שמתגבשת החלטה.

כתבתי פוסט בעבר על מסכים לפני גיל שנתיים. פירטתי על המחקרים שעומדים מאחורי ההמלצה וכמו תמיד את המגבלות והביקורת. אבל שוב כשנחשפים למורכבות מקבלים כוח בידיים. למשל, מחקרים שמראים שאינטראקציה עם המסך או תיווך הורי משפרים את היכולת של הילד ללמוד מהמסך. המשמעות של זה לפחות מבחינתי היא שהמסך הוא לא השטן בהתגלמותו ואפשר להשתמש בו בצורה מושכלת. לצורך העניין, הבת שלי שאלה אותי הבוקר איך היפופוטם הולך, אז הראיתי לה ביוטיוב. זה מקושר לחיים שלה (או לפחות לבובה מאפריקה שיש לנו בסלון), זה נעשה בתיווך שלי ובעיני יש לזה ערך עבורה. שיחות וידיאו עם סבא וסבתא הן אינטראקטיביות ויש עדויות לכך שהן מאפשרות לשמר ואף ליצור מערכת יחסים עם אנשים אחרים. בקיצור, התמונה מורכבת יותר מההמלצה להימנע באופן גורף ממסכים לפני גיל שנתיים. והיכרות עם הפרטים מאפשרת למשקל את שלל הגורמים שמשחקים תפקיד בהחלטה.

אני חושבת שלספר מה הבחירות שלי בתור מי שמנהלת קבוצה על הורות מבוססת מדע זה לא אחראי- אף אחד לא מכיר את מגוון הפרמטרים שהובילו אותי להחלטה. אולי החלטתי לקחת את הסיכון בלינה משותפת כי זו הדרך היחידה שאפשרה לי לישון בתור חולת אפילפסיה, מצב מסוכן בפני עצמו? השקלול של הסיכונים, היתרונות והחסרונות רלוונטי אך ורק לחיים שלי. ולספר מהי המסקנה הסופית זה לשטח את כל המורכבות שעומדת מאחוריה. אם אתן עוקבות אחרי הקבוצה, אתן בטח כבר יודעות שהידע המחקרי הקיים מגיע עם לא מעט חורים ובמקרים רבים התשובות הן לא שחור ולבן. אבל כאן בדיוק טמון הכוח. החורים האלו כמו נועדו שנשלים אותם בעצמנו- עם הלב. מבחינתי, הידע המחקרי על הורות והתפתחות ילדים הוא רק מוצר משלים לדרך ההורית שלי שיש בה הרבה הרבה מעבר למה שכלי מדעי מתוחכם ככל שיהיה יכול לתפוס.

לדיון על הכתבה