.png)
פרק ראשון בסדרה
סדרת פוסטים אורחת באדיבותה של פורת יעקב, דוקטורנטית לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיה משותפת של פרופ' נעמה עצבה-פוריה וד"ר פלורינה יוזפובסקי.
הצטרפותו של ילד* שני למשפחה שכיחה ומוכרת ברוב המשפחות בארץ ובעולם. למעשה, בכ-80% מהמשפחות בעולם יש שני ילדים או יותר. אך למרות שמדובר בשינוי כל כך נורמטיבי, נראה כי עבור המשפחה כולה, ובמיוחד עבור הילדים הבכורים, שינוי זה עשוי להיות מורכב למדי.
למה בעצם? הולדתו של הילד השני משנה את הדינמיקה המשפחתית המוכרת, כאשר הילד הבכור מאבד את מעמדו כמוקד הבלעדי למושקעות ההורית. התינוק החדש מצריך טיפול אינטנסיבי מצד ההורים וההתרגשות הרבה של הסביבה מלידתו של האח רק מעצימות את תחושות הקנאה, התסכול והכעס.
אז מה בעצם קורה לילדים הבכורים עם הצטרפותו של הילד השני למשפחה?
באופן מפתיע, יש מעט מאד מחקרים המתמקדים בהבנת התהליכים הרגשיים שמתרחשים בקרב הילדים הבכורים כאשר המשפחה מתרחבת. וכאן בדיוק נכנסת לתמונה עבודת הדוקטורט שלי, שמהווה חלק ממחקר רחב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה ופרופ' קירבי דיטר-דקארד, בתמיכה של הקרן הדו-לומית למדע (BSF).
בדוקטורט שלי אשר נערך במרכז דואט**, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בהנחייה משותפת של פרופ' נעמה עצבה-פוריה וד"ר פלורינה יוזפובסקי, רצינו לגלות כיצד הילדים הבכורים מגיבים להצטרפותו של האח החדש והאם יש קשר בין הסתגלותם לשינוי לבין יחסי האחים שנוצרים בהמשך. ואולי הכי חשוב- איפה אנחנו ההורים לעזור?
דרך פרסומים במרפאות מעקב לנשים בהיריון ובפלטפורמות דיגיטליות שונות, הצלחנו לגייס כ-130 משפחות ישראליות מדרום הארץ. משפחות שלהן ילד אחד בבית (בגילאי שנה עד שלוש וחצי) וילד אחד בדרך הוזמנו להשתתף. את המשפחות פגשנו בשלוש נקודות זמן: כאשר האם הייתה בהיריון עם הילד השני (בשבוע 23-34), ארבעה עד שישה חודשים אחרי הלידה וכאשר הילד השני הגיע לגיל שנה וחצי.
על בסיס שאלונים שמילאו ההורים בכל אחד משלושת המפגשים מצאנו כי באופן כללי הילדים הבכורים הראו עליה מובהקת בבעיות ההתנהגות לאחר הלידה, גם בבעיות מסוג מופנמות (כמו הצמדות להורה, קשיים בפרידות, עצבות ובכי) וגם בבעיות מסוג מוחצנות (כמו התפרצויות זעם, צעקות ועוד). עליה זו, כפי הנראה, משקפת את קשיי ההתמודדות של הילדים הבכורים לשינוי המשפחתי עם הולדת האח. למרבה הצער, הילדים הבכורים שהראו קשיים רבים יותר חודשים ספורים לאחר הולדת האח, היו גם אלו שהראו יחסי אחים פחות טובים שנה וחצי אחריה.
האם מדובר בגזירת גורל?
שאלה טובה. כדי לברר זאת, במפגש הראשון שלנו עם המשפחות תיעדנו בוידיאו את האינטרקציה בין האם והילד הבכור בזמן משחק משותף. על בסיס הצילומים, הערכנו את היכולת הרפלקטיבית של האמהות במחקר. דהיינו, היכולת שלהן להתבוננות ולהקשבה לילד. יכולת רפלקטיבית מבטאת את האופן שבו אמהות חושבות מה עומד בבסיס ההתנהגות של הילדים, זאת בהתייחס לרצונות, למחשבות ולרגשות של הילדים הבכורים. מדובר ביכולת לעצור, להתבונן על ההתנהגות של הילד ולחשוב למשל, ממה היא נובעת? מה הוא מרגיש באותו הרגע? ועוד.
והנה מתחיל החלק המעניין. ממצא המחקר חשפו שכאשר היכולת הרפלקטיבית של האם הייתה גבוהה, גם אם לילד הבכור היו קשיי הסתגלות להצטרפותו של האח הצעיר, משבר זה לא בא לידי ביטוי במערכת היחסים שהתפתחה מאוחר יותר בין האחים. במילים אחרות, נוכחות הורית, המתבוננת בילד, מבינה את תחושותיו ומחשבותיו, מתקפת אותן ונותנת להן מקום, משמשת כגורם חוסן משמעותי בתוך תקופה משברית זו ומסייעת ומאפשרת התפתחות יחסים מיטיבים בין האחים הצעירים.
לעצור, להתבונן, לחשוב - זה סוד הקסם
* מנוסח בלשון זכר אך פונה לשני המינים.
**מרכז דואט שם לו למטרה לחבר בין הידע המחקרי לבין העולם הטיפולי. המרכז פועל לקידום תפיסת עולם רפלקטיבית, המדגישה את תפקידה של התבוננות קשובה לצרכי ילדים ולצרכיהן של הדמויות המשמעותיות להם במעגלי החיים.
ייתכן שיעניין אותך גם...