האם השואה עוברת בגנים?

שתלתם ניגונים בי אימי ואבי

ניגונים מזמורים שכוחים

גרעינים גרעינים נשאם לבבי

עתה הם עולים וצומחים

עתה הם שולחים פאורות בדמי

שורשיהם בעורקי שלובים

ניגוניך אבי ושירייך אמי

בדופקי נעורים ושבים

הורות בצל טראומה היא אתגר לא פשוט. זוועות השואה שמילים לא יוכלו להכיל מוצאות את דרכן אל הדורות הבאים בדרכים לא דרכים. חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר אותה העברה בין-דורית, אך חוקרת אחת בשם רחל יהודה (ישראלית לשעבר) החליטה לקחת כיוון קצת אחר. היא רצתה לגלות האם טראומת השואה עוברת גם בגנים.

במחקר פורץ דרך שהתפרסם בשנת 2016 רחל יהודה ועמיתיה ניתחו את הגנים של 32 ניצולי שואה וילדיהם (22 במספר). הם רצו לדעת האם שינויים בגן מסוים המעורב בבקרה של הורמוני סטרס עברו מההורים ניצולי השואה אל ילדיהם, בני הדור השני.

אבל רגע, הגנים נקבעים באופן סופי ברגע ההפרייה, לא? איך ייתכן שחוויית השואה יכולה להשפיע עליהם? אכן, אין בכוחן של חוויות החיים לשנות את הגנים עצמם, אבל הן בהחלט יכולות להשפיע על הזמינות שלהם. איך בדיוק? הן משאירות על הגנים חותמות שאומרת לגוף "בגן הזה לא לגעת" או "קחו אותי! קחו אותי!".

והנה מגיע החלק המעניין. קבוצת המחקר של רחל יהודה מצאה "חותמת אפיגנטית" על הגן המדובר* גם אצל ניצולי השואה וגם אצל ילדיהם, ממצא שלא חזר על עצמו בקבוצת הביקורת שכללה הורים וילדים יהודים שלא התגוררו באירופה בתקופת השואה (9 הורים ו-8 ילדים).

"טראומת השואה עוברת בגנים"

אלו היו חדשות מרעישות. המחקר זכה לסיקור נרחב אך ספג גם לא מעט ביקורת. איך אפשר להסיק מסקנות כל כך גדולות ממדגם כל כך קטן? ומי אמר שאותה "חותמת אפיגנטית" לא הוטבעה במהלך ילדותם של בני הדור השני לשואה ולאו דווקא ברגע ההפרייה?

קבוצת המחקר של רחל יהודה לא נותרה חייבת והמשיכה לעבוד במרץ כדי לשחזר את הממצאים. והתוצאות לא איחרו להגיע. בשנת 2020 התפרסם מחקר שהצליח לשחזר את הממצאים של המחקר המקורי, הפעם עם מדגם גדול בהרבה (125 יהודים בני הדור השני לשואה ו-32 יהודים בקבוצת הביקורת). החוקרים הראו שלא הגיל של בני הדור השני, לא חומרת הטראומה שחוו בילדותם ולא הרקע הפסיכיאטרי שלהם מסבירים את הממצאים. המחקר החדש חשף ממצא מעניין נוסף- אותה "חותמת אפיגנטית" הייתה משמעותית יותר בקרב ילדים לאמהות ניצולות שואה (בהשוואה לאבות ניצולי שואה), בפרט אלו שהיו ילדות בתקופת שואה (גיל 11 ומטה).

ממצאים אלו מצביעים על קיומו מנגנון אבולוציוני שדואג להכין את הילד לעולם שמחכה לו בחוץ. אבל מה אם בינתיים העולם משתנה? חשבו על זה כמו ילד בן שבע שמקבל סכין במתנה מהוריו לכבוד יום ההולדת. מתנה שכזו בעתות מלחמה יכולה להיות הקו הדק שמפריד בין חיים ומוות, אך בימים כתיקונם היא עשויה להפוך את הילד לפגיע יותר לסכנות. אולי זה מה שמסביר את הפגיעות המוגברת של בני הדור השני לשואה לפסיכופתולוגיה, כפי שתועדה במחקרים רבים. במילים אחרות, חוסן ופגיעות נראים כמו שני צדדים של אותו מטבע.

נראה שהשואה היא לא רק נרטיב היסטורי אלא גם מציאות ביולוגית.

לדיון על הכתבה

ייתכן שיעניין אותך גם:

• האם המצב הנפשי של האם במהלך ההיריון ואחריו משפיע על התפתחות התינוק?

• כיצד זיכרונות מכאיבים מעברנו עלולים להשפיע על התפקוד שלנו כהורים?

• מה גחליליות שמנשנשות זכרים מלמדות אותנו על השפעת האם על עתיד העובר טרם הפרייה?