.png)
מרגע שילדים מצליחים לחבר שתי מילים יחדיו, מתישהו סביב גיל שנה וחצי, הם מתחילים להתייחס לחוויות שקרו להם בעבר. ועדיין, בשלבים המוקדמים בהתפתחות ילדים זקוקים לנו, המבוגרים, שנעזור להם להבנות את יכולתם המתפתחת לדבר על העבר. מה הכוונה? תינוקות עשויים לספק לנו מילה או שתיים, אבל אנחנו אלו שיכולות לקחת את אותן מילים בודדות ולהכניס אותן אל נרטיב יותר ברור וקוהרנטי. למשל, דמיינו ילדה שמשחקת במטבח הצעצוע שלה ולפתע מרימה את מבטה אל אביה ואומרת "דובדבנים?" ואז אביה עונה לה בתגובה "את צודקת, אכלנו דובדבנים בארוחת הבוקר, זוכרת? הם היו כל כך טעימים!". וכאן בעצם עולה השאלה- האם זה משנה איך אנחנו עוזרות להם להיזכר?
מעלים זיכרונות: איך אמהות עושות את זה?
למעלה משלושה עשורים של מחקר מלמדים אותנו שישנם הבדלים גדולים ועמוקים באופן שבו אמהות* מדברות עם ילדיהן על חוויות שקרו להם בעבר. אם נשים את סגנון העלאת הזיכרונות על מין סקאלה דמיונית, בקצה אחד נמצא אמהות שמנהלות עם ילדיהן שיחות ארוכות, שופעות פרטים ותיאורים, על אירועי עבר (מעכשיו נקרא להן אמהות מפתחות-שיח) ואילו בקצה השני נמצא אמהות שמנהלות הרבה פחות שיחות על העבר ולא כוללות יותר מדי פרטים (אמהות לא מפתחות-שיח).
אמהות מפתחות-שיח שואלות את הילד שאלות פתוחות רבות וגם מספקות לו מידע נוסף שמעודד אותו להיזכר בפרטים נוספים, למשל שואלות "איך היה היום בפארק?" במקום "איך היה היום?". בנוסף, אותן אמהות משלבות את התגובות של הילד בתוך הסיפור ומשבחות אותו כשהוא מצליח להיזכר בפרטים ("אתה צודק, באמת פגשנו את אמא של יוני היום"). וכאשר הילד מתקשה להיזכר, הן דואגות להשלים את הפרטים ("זוכר כמה כיף היה לך וליוני להתנדנד כל כך גבוה?"). כך הן מטוות יחד עם הילד את הנרטיב הקוהרנטי של מה שקרה: מה, מי איפה ומתי. ואם תהיתן לעצמכן שמא אמהות מפתחות-שיח הן גם כאלו שחופרות בכל מצב התשובה לכך היא לא. מחקרים מצאו שאמהות מפתחות-שיח לא בהכרח מדברות יותר בסיטואציות אחרות עם הילד כמו שיחות על נושאים אחרים, קריאת ספרים, משחק חופשי ופעולות טיפול כמו מקלחות, הרדמות וכדומה.
אמהות לא מפתחות-שיח, לעומת זאת, מבקשות מהילד להיזכר בפרטים ספציפיים שלרוב מסתכמים בשאלות כן/לא כמו למשל "התנדנדת בנדנדות היום?". אם הילד לא מגיב לשאלתן, אמהות אלו חוזרות על השאלה בדיוק באותה צורה ולעיתים קרובות מזרזות את הילד להיזכר ("אתה זוכר? נו, אתה זוכר?") אך מוסיפות רק מעט פרטים נוספים כדי לקדם את הסיפור.
האם סגנון העלאת הזיכרונות משפיע על התפתחות הזיכרון של הילדים?
מספר לא מבוטל של מחקרי אורך מצא שככל שסגנון העלאת הזיכרונות של האם בתקופת הפעוטות יותר מפתח-שיח, כך הילד מצליח לבנות נרטיבים יותר מפורטים וקוהרנטיים של חוויותיו האישיות לקראת הכניסה לבית הספר (כאשר שאלות פתוחות ופידבק חיובי על היזכרות נמצאו כגורמים המשמעותיים ביותר). באופן מעניין, הקשר הזה נשמר גם כאשר הילד מעלה זיכרונות עם אמא וגם כאשר הוא עושה זאת עם מבוגר זר (הנסיין במחקר). מחקרים ניסויים מצביעים גם הם באותו כיוון. למשל, שני מחקרים הראו כי אימון קצר של כמה שעות אשר נועד לסייע לאמהות לפתח את סגנון העלאת הזיכרונות שלהן הוביל לשיפור ביכולת של ילדיהן להיזכר באירועים בצורה קוהרנטית ומפורטת, בפרופורציה ישירה למידה שבה האם אימצה את הסגנון מפתח-השיח.
ולשאלת מיליון הדולר: למה זה טוב הזיכרון האוטוביוגרפי הזה?
זיכרון אוטוביוגרפי הוא ההיסטוריה האישית שלנו, זו שמגדירה מי אנחנו. זיכרונות אוטוביוגרפיים מספקים רציפות וקוהרנטיות בתחושה של העצמי על פני ציר הזמן ובכך משמשים רכיב קריטי בתפיסה העצמית שלנו. ואכן נמצא שלילדים לאמהות מפתחות-שיח יש תפיסה עצמית יותר מובחנת. אך זה לא מסתכם רק בעצמם- ילדים שמורגלים בסגנון העלאת זיכרונות מפתח-שיח מראים יכולות גבוהות יותר גם בהבנת עולמו הפנימי של האחר (theory of mind).
זיכרונות אוטוביוגרפיים משמשים אותנו גם ליצירה ולשימור של קשרים חברתיים ורגשיים על ידי העלאת זיכרונות משותפים אשר במידה רבה מגדירים את מערכות היחסים שלנו עם אחרים. הזיכרון האוטוביוגרפי הוא גם חלק מנרטיבים רחבים יותר, הן ברמה החברתית-תרבותית (בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים) והן ברמה המשפחתית. כל אלו יוצרים תחושת חיבור אל החברה, התרבות והמשפחה שנולדנו לתוכן.
ולסיום, לזיכרונות אוטוביוגרפיים גם תפקיד משמעותי בוויסות עצמי. כאשר אמהות מספקות הסברים וביטויים רגשיים בזמן שהן מעלות יחד עם הילדים זיכרונות הנוגעים לאירועים מלחיצים, ילדיהן מראים רמות גבוהות יותר של הבנה רגשית, ויסות רגשי ויכולת התמודדות כמו גם רמות נמוכות יותר של דיכאון וחרדה.
אם נסכם, המדע נותן לכן אישור רשמי לחפור 😊
* אין כמעט מחקרים על אבות בנושא של העלאת זיכרונות
ייתכן שיעניין אותך גם:
Comentarios