מאחורי הקלעים של עולם האקדמיה: המקרה של תיאוריית ההתקשרות

מחשבות בעקבות ההרצאה "מה הבעיה עם תיאוריית ההתקשרות? תובנות מיערות הגשם המערב-אפריקאיים" שהעבירה האנתרופולוגית פרופסור אלמה גוטליב לקהילת מאמאדע.

בכנס ארגון בריאות העולמי שנערך בשנות ה-50, התקיים שיח ישיר בין ג'ון בולבי, אביה של תיאוריית ההתקשרות, לבין מרגרט מיד, אנתרופולוגית תרבותית. בתגובה לטענות הפופולאריות של בולבי בתקופה ההיא על חשיבותו של מטפל עיקרי אחד (בפרט האם) ליצירת התקשרות, מיד הטיחה בפניו שילדים יצאו לגמרי בסדר גם אם יהיו להם 20 מטפלות ומטפלים שונים. בולבי השיב לה כי הוא לא חושב שילדים ייפגעו מכך שיש להם מטפלים רבים, אך הוסיף שלא סביר שטיפול שווה על ידי 20 מטפלים שונים יספק לילד הצעיר בסיס ליצירת מערכות יחסים ייחודיות עם דמויות מוכרות.

בולבי דחה טענות נוספות מצד אנתרופולוגים ובאופן סיסטמטי התעלם מדיון בתפקידן של אינטראקציות רב-אנושיות בעיצובה של התקשרות. שיתוף הפעולה הלוקה בחסר בין בולבי לבין חוקרים אנתרופולוגים בתחילת הדרך טמן את הזרעים לפער הגדול שקיים עד עצם היום הזה בין פסיכולוגים התפתחותיים לבין אנתרופולוגים בבואם לחקור התקשרות.

תיאוריית ההתקשרות סובלת מבעיה קשה של תפיסה ציבורית לקויה. שורשיה של בעיה זו החלו עוד בימיה הראשונים של תיאוריית ההתקשרות, כשבולבי ניהל קמפיין ציבורי לקידום התיאורייה החדשה בקרב הקהל הרחב. באופן מודע לחלוטין, הוא שיטח ופישט את רעיונותיו התיאורטיים, דיבר בנחרצות על אף מחסור בעדויות אמפיריות ואף גייס סטריאוטיפים ודעות קדומות (וול, הוא לא היה הראשון לטעון שאין תחליף לאמא). גם כשהכיר בבעייתיות הזו מאוחר יותר, הוא לא טרח לתקן את הנזק התדמיתי וכך גם חוקרי ההתקשרות שבאו אחריו. כל זה הוביל לפער עצום בין תיאוריית ההתקשרות כפי שהציבור (והעולם הקליני) מבין אותה לבין תיאוריית ההתקשרות כפי שהיא באמת.

אז אם ניקח את היחסים הלא-מי-יודע-מה בין חוקרי התקשרות לחוקרים אנתרופולוגים ונוסיף עליהם את התדמית הציבורית המעוותת של תיאוריית ההתקשרות, מה נקבל? בורות! ואכן, אנתרופולוגים רבים יודעים מעט על ההתפתחויות שקרו בחקר ההתקשרות מאז שנות ה-80 ורבים מהם מתבססים באופן בלעדי על הרעיונות המוקדמים של בולבי ואיינסוורת'. ההרצאה אתמול הייתה דוגמה קלאסית למצב העניינים המצער הזה.

האנתרופולוגית היידי קלר טוענת שההאשמות בכך שאנתרופולוגים אינם מעודכנים בהתפתחויות בחקר ההתקשרות אינן רלוונטיות, מכיוון שהגרסה המקובלת של תיאוריית ההתקשרות בציבור ובקליניקה היא זו של בולבי ואיינסוורת', בעוד שאחרים לא עשו הרבה כדי לתקן אותה.

אז כן, גם מדענים הם בני אדם במלוא מובן המילה.

ולנו לא נותר אלא לשמור על ראש ביקורתי ולעולם לא לקבל דברים כפשוטם.

כל המידע בפוסט (והציטוט בתמונה) מבוסס על הספר הנפלא Cornerstones of attachment research שאנחנו קוראות במועדון הקריאה של מאמאדע.

לדיון על הכתבה

קרדיט לתמונה: <a href='https://www.freepik.com/vectors/people'>People vector created by freepik - www.freepik.com</a>