בשבח השנ"צ

עפעפיה של בתי נעשים אט אט כבדים. עיניה נעצמות ותוך רגע נפקחות שוב, כמו בודקת שאני עדיין שם. נעצמות ונפקחות. נעצמות ונפקחות. והנה, העייפות מכריעה. גופה הקטן מתרכך ושוקע בשינה. מלאכית קטנה. אני נושמת עמוק. עכשיו גם אני יכולה להרפות. אני לעצמי. כוס קפה חמה באמת. שיטוט בפייסבוק בלי רגשות אשם. אולי אפילו פרק בספר שיושב זנוח על השידה כבר יותר מדי זמן. רק שלא יגמר לעולם.

אך גם השנ"צ הארוך ביותר מגיע אל קצו

תינוקות שזה עתה נולדו ישנים לפרקי זמן קצרים, לא מבחינים בין יום לבין לילה. בחודשים הבאים, שעות השינה יתנקזו בעיקר אל תוך הלילה ומספר השנ"צים ילך ויפחת. אחרי יום הולדתם הראשון, רוב הילדים ישנו רק פעם אחת באמצע היום, ועד גיל 5 מעל ל-90% מהם יוותרו על השנ"צ לחלוטין. מטא-אנליזה שניתחה את דפוסי השנ"צ האוניברסליים לאורך הילדות מצאה שלפני גיל שנתיים כמעט כל הילדים עוד ישנים באמצע היום. אך החל מגיל שנתיים חלה תפנית והבדלים משמעותיים בין ילד לילד מתחילים להופיע. בסופו של דבר, רובם המוחלט של הילדים יוותר על השנ"צ בין הגילאים 2-5, אך כל ילד יעשה זאת בקצב שלו.

שנ"צ הולך ונעלם

לפי תיאוריה מקובלת בעולם המחקר, השינה מופקדת בידיהם של שני שחקנים ראשיים: השעון הביולוגי ולחץ השינה. השעון הביולוגי דואג שלשינה שלנו יהיה לו"ז קבוע ומסנכרן אותה עם מחזורי האור והחושך, בלי קשר לכמה ישנו או לא. במקביל, לחץ השינה דוחף אותנו לישון ככל שאנחנו ערים יותר זמן. ישנן עדויות לכך שלחץ השינה מצטבר במהירות רבה יותר במוחם של ילדים צעירים, מה שהופך את השנ"צ לצורך ביולוגי של ממש. הסבר אפשרי לכך הוא שבתחילת החיים המוח עובד קשה במיוחד ומגייס תאי מוח רבים לכל פעולה, מה שכנראה מצריך מנוחה לעיתים קרובות. ייתכן שעם הבשלתו של המוח, חלה הפחתה בפעילות המוחית הנדרשת לתפקוד אופטימלי, מה שעשוי להסביר את היעלמותם ההדרגתית של השנ"צים.

לא על המנוחה לבדה

המדע מספר לנו שהשנ"צ לא רק מספק הזדמנות לנוח ולאגור כוחות, אלא גם מהווה סביבה אופטימלית לתהליכים של למידה וזיכרון. כבר בחודשים הראשונים לחיים, תינוקות אחרי שנ"צ זוכרים טוב יותר מה הם למדו כמה שעות קודם לכן, בהשוואה לתינוקות שנשארו ערים באותו פרק זמן. ומעניין אף יותר- נראה שהשנ"צ ושנת הלילה מאחדים כוחות. במחקר שנערך בניו-יורק פעוטות בני 2.5-3 צפו בתמונות של מספר חפצים לפי חלוקה לקטגוריות (למשל: 3 תמונות של מאוורר, 3 תמונות של קפיץ וכדומה). כעבור 24 שעות, החוקרים בדקו אם הפעוטות מצליחים לזהות חפצים מתוך הקטגוריות שלמדו. פעוטות שישנו שנ"צ מיד אחרי הלמידה הצליחו יותר מבני גילם שלא עשו שנ"צ. כדי לברר אם גם לשנת הלילה היה חלק בסיפור, החוקרים בחנו קבוצת פעוטות נוספת שישנה שנ"צ, אך הפעם רק ארבע שעות אחרי השנ"צ, בלי שנת לילה באמצע. החוקרים נדהמו לגלות שהשנ"צ תרם ללמידה אך ורק אצל הפעוטות שגם שנ"צו וגם ישנו לילה. מה יכול להסביר זאת? ייתכן שתפקידה של שנת הצהריים הוא "לשמור" על המידע החדש שלא ילך לאיבוד עד הלילה, בעוד שבשנת הלילה הילד "מתרגל" את מה שלמד ובכך ומשפר את יכולת ההכללה שלו מהמידע החדש שרכש במהלך היום (למשל: יצירת קטגוריות כלליות מדוגמאות ספציפיות שנלמדו).

הרבה קסמים קורים כשאנחנו סוף סוף שותות קפה חם.

לדיון על הכתבה