.png)
פוסט אורח באדיבותה של ד"ר פלורינה יוזפובסקי, חוקרת אמפתיה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.
נגה בת השלושה חודשים התעוררה מהשנ"צ במצב רוח טוב. עכשיו היא בזמן בטן, משחקת עם הצעצועים שאמא השאירה על משטח הפעילות. לפתע, אחיה הגדול נתקל בספה, נופל על הרצפה ומיד מתחיל לבכות. כיצד נגה תגיב? האם המצוקה של אחיה הגדול בכלל תעניין אותה?
עד לא כל כך מזמן ההנחה השלטת בקרב חוקרי התפתחות רגשית שתינוקות הם יצורים אנוכיים שעסוקים אך ורק בצרכים שלהם וכי אין להם את היכולת להבחין בין העצמי לאחר. אז למה בעצם כאשר תינוק אחד בוכה תינוקות אחרים נוטים להצטרף אליו? הסברה הייתה שתינוקות חווים את מצוקתו של התינוק הבוכה כמצוקתם ולכן מגיבים בבכי.
וכך במשך שנים ארוכות השאלה האם תינוקות יכולים להרגיש אמפתיה כלפי האחר נזנחה לחלוטין. למרבה המזל, בשנים האחרונות מספר חוקרים החליטו לאתגר את התיאוריה ויצאו לברר האם תינוקות אכן חסרי רגישות למה שקורה סביבם.
לזה הם לא ציפו. מחקרים הראו שכבר מגיל 3 חודשים (!) תינוקות מגיבים למצוקה של האחר. ויותר מזה, נמצא כי תינוקות מרותקים לאופן שבו האחר מבטא את הרגשות שלו, כמו מנסים להבין את פשרם – מה שנקרא המרכיב הקוגניטיבי של אמפתיה- ובנוסף מראים סימני דאגה לאחר -מה שנקרא המרכיב הרגשי של אמפתיה. ומה הם לא עושים? הם לא מתחילים לבכות!
במילים אחרות, בניגוד למה שחשבו בעבר, לתינוקות יש תחושת נפרדות מספקת כדי להבין שהמצוקה של האחר היא לא שלהם, מה שמתבטא בהפגנת התעניינות ודאגה כלפיו. ככל שהילד גדל, כך אותם סימנים מוקדמים של אמפתיה הולכים ומשתכללים והיכולת להביע אמפתיה כלפי מצוקת האחר גדלה. בנוסף, מחקרים חושפים עלייה מתונה ברמות האמפתיה הרגשית ועלייה משמעותית יותר ברמות האמפתיה הקוגניטיבית, הקשורות גם, ככל הנראה, להתפתחות יכולות קוגניטיביות אחרות.
אז למה בכל זאת מדי פעם כל התינוקות בתינוקייה בוכים יחדיו במקהלה? מצוקה של האחר מעוררת בנו תחושות לא נעימות- בין אם אנחנו תינוקות או אנשים מבוגרים. אבל כדי שנוכל להתמקד בצרכים ובמצוקה של האחר אנחנו צריכות קודם כל לווסת את הרגשות והתחושות שלנו. אם אנחנו מצליחות בכך, נחווה דאגה אמפתית. אם לא, נכנס למצוקה בעצמנו (וזה נכון בכל גיל!). ובחזרה לתינוקות. מכיוון שלתינוקות יש יכולות ויסות רגשי פחות מפותחות, חלקם יתקשו לווסת את עצמם בתגובה לבכי של ילד אחר ויגיבו בבכי בעצמם. אבל זה לא ישאר ככה לתמיד. ככל שתינוקות מתפתחים, כך יכולת הוויסות הרגשי משתפרת ואיתה התגובה האמפתית שלהם.
ועכשיו, בואו נקפוץ כמה שנים קדימה בציר ההתפתחות ונדמיין את הסיטואציה הבאה: ילד בן שלוש משחק בגן השעשועים, מקבל מכה מהמגלשה ומתחיל לבכות. נגה (התינוקת מתחילת הפוסט) כעת גם בת שלוש. כיצד היא תגיב? בהשוואה לנגה בת השלושה חודשים, היא כבר מבינה טוב יותר את מצוקתו של החבר. הסיבה לכך טמונה ביכולות הקוגניטיביות המפותחות יותר שיש לה בגיל זה, ואולי מכיוון שחוותה מפח נפש דומה בעבר. בנוסף, יכולת הוויסות הרגשי שלה מאפשרת לה להמשיך ולהתמקד בחבר הבוכה. ויותר מזה, הרפרטואר ההתנהגותי שלה הרבה יותר גדול מזה של תינוקת בת שלושה חודשים. מה הכוונה? האמפתיה שהיא חשה עשויה להניע אותה להתנהג בצורה פרו-חברתית - אולי תנחם את החבר, אולי תשתף מהחטיף שלה ואולי תקרא למבוגר האחראי.
אם נסכם, גילינו שניצנים ראשונים של אמפתיה מופיעים כבר בראשית החיים ותוך זמן די קצר, עם התפתחות הוויסות הרגשי, היכולות הקוגניטיביות והרפרטואר ההתנהגותי, הקטנטנים שלנו הופכים להיות חלק חי ופעיל בעולם החברתי שסביבם.
הערה חשובה:
מכיוון שאמפתיה נחשבת כמניע לחלק מההתנהגויות הפרו-חברתיות היא גם קשורה להתנהגות מוסרית. עם זאת, התנהגות פרו-חברתית לא תמיד מונעת על ידי אמפתיה. לפעמים נעזור לאחר ממניעים אחרים. לכן גם קשה למדוד אמפתיה במחקר- זהו מצב רגשי פנימי ואנחנו יכולות ללמוד עליו רק בצורה עקיפה.
ייתכן שיעניין אותך גם...