top of page

היקשרות, התקשרות והורות מקושרת: איפה עומד המדע?

המילה "היקשרות" היא אחת המילים הכי החמות בעולם ההורות של היום. בפרק הזה ננסה להבין איך הגענו מהרעיונות הראשונים של בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, לאינספור קבוצות פייסבוק ועמודי אינסטגרם עם הכותרת "היקשרות". מבטיחה לכן שבסוף הפרק תבינו אחת ולתמיד מה ההבדל בין התקשרות, היקשרות והורות מקושרת.




כל הפרטים על הסדרה "הבסיס הבטוח" מכירה מוקדמת בהנחה עד ה-30.6.24 (קוד קופון podcast).


כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!


רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!




מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת-מדע. אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.


שלום לכולם, קודם כל אני מצטערת מראש שאני קוטעת ככה את הסדרה על שינה. אבל אל דאגה, נחזור לדבר על שינה בעוד שבוע בדיוק. בפרק הזה אנחנו הולכות לדבר על הגישה ההיקשרותית, גישה שתפסה מאוד מאוד חזק אצלנו בארץ בשנים האחרונות ואנחנו הולכות לברר מה הקשר בין הגישה ההיקשרותית לבין תיאוריית ההתקשרות ולבדוק איפה המחקר נכנס לתמונה, אם בכלל.


אני מקליטה את הפרק הזה מכמה סיבות

הסיבה הראשונה היא שמאז שמאמאדע קיימת אני לא מפסיקה לקבל שאלות על הגישה ההיקשרותית. בעיקר בקשות לעשות סקירה מחקרית על הגישה, כמו שאני עושה בהרבה נושאים אחרים. במקביל, בתור מי שמסתובבת הרבה ברשתות החברתיות וקוראת המון על הורות (ולא רק על הורות מבוססת-מדע) אני נתקלת המון פעמים בניכוס של המדע שלא לצורך. קישוטים כמו "מחקרים אומרים ש", "כל המחקרים מוכיחים", "גישה מבוססת-מחקר" וכו'. אלו המקומות שבהם אני כבר זזה באי נוחות בכיסא. לא כי יש לי בעיה עם גישה כזו או אחרת, להפך אני לומדת מהמון גישות גם מבלי שיהיה להן בסיס מדעי. אני ממש לא מקדשת את המדע. הבעיה שלי היא שימוש מוטעה ומטעה במחקר. אז החלטתי לעשות רגע סדר בים הגישות, להגדיר כמו שצריך מושגים כמו "היקשרות", "התקשרות", "בסיס בטוח" וכו ולהבין איפה עומד המדע. הנושא הזה נמצא ברשימת הפרקים לעתיד בפודקאסט עוד הרבה לפני שהקלטתי את הפרק הראשון, אבל החלטתי לעלות אותו לראש הרשימה באופן ספונטני לכבוד סדרה חדשה שהשקתי לפני שבוע שנקראת "הבסיס הבטוח". הסדרה הזו נוצרה מתוך הצורך האישי העמוק שלי כאמא להיות שם עבור הילדים שלי, להיות האמא שאני רוצה להיות ולחזק את הקשר שלי איתם. לא רק עכשיו, אלא באמת לכל החיים. אני כל פעם חוזרת על זה, אבל באמת שאני לא מפסיקה להתרגש מהזכות הגדולה שלי, באמת זכות, שיש לי כאן במאמאדע להזמין את אנשי המחקר הכי מקצועיים שיש לפעמים ברמה בינלאומית כדי לדבר איתנו וללמוד מהם באופן ישיר על הנושאים שהכי הכי קרובים ללב שלי, ואני בטוחה שגם ללב שלכן. בסדרה הזו נברר איך אנחנו יכולות לראות את העולם דרך העיניים של הילדים שלנו, מה שנקרא מנטליזציה הורית, וככה לייצר עבורם בסיס בטוח- בסיס לצאת ממנו לחקור את העולם, לגדול ולצמוח כבני אדם ובסיס בטוח לחזור אליו, להיות נמל מבטחים עבור הילדים שלנו. מאז שהתחלתי לפרסם את הסדרה אני מקבלת הרבה שאלות מכן האם מדובר בגישה ההיקשרותית. אז בעקבות השאלות גירד לי ממש לדבר איתכן על זה אז החלטתי להקליט לכן את הפרק הזה ולעשות סוף סוף סדר בכל המושגים האלו ולהבין מה קשור למה.


אני רוצה להתחיל בסיפור האישי שלי כי אני התחלתי מבורות מוחלטת. למי שלא מכירה את הסיפור שלי עדיין, אני תמיד חלמתי להיות מדענית, או "מדעית" כמו שקראתי לזה כשהייתי קטנה, ובאמת מצאתי את דרכי אל האקדמיה. עד לפני כמה שנים, בעצם עד היום שבו פתחתי את קבוצת הפייסבוק של מאמאדע, הייתי דוקטורנטית למדעי המוח. התעסקתי בנושאים שרחוקים מאוד מהנושאים שאני מתעסקת איתם היום. התעסקתי בבייסיק סיינס, או בעברית מדע בסיסי ומאוד לא יישומי. שאלת המחקר שלי הייתה קשורה לאיך המוח מעבד צלילים. אני חייבת להודות גם שהייתי עילאית ומתנשאת כלפי תחומים כמו חינוך ופסיכולוגיה. לא כי חשבתי שהם לא חשובים, פשוט לא הבנתי איך אפשר להאמין לנתונים כאלו- כל כך רועשים, כל כך עקיפים. אז אני הייתי צריכה לראות נוירון, שזה תא במוח, יורה ברגע שמשמיעים צליל כדי להאמין לנתונים שלי. ולא סתם בחרתי לעצמי מנחה שנחשב עילוי בסטטיסטיקה, כי רציתי להיות בטוחה שאני לא עושה שם טעויות.


ואז קרה השינוי הגדול. נכנסתי להיריון וכל מה שעניין אותי עד אותה נקודה השתנה, כמעט בבת אחת. פתאום העיסוק הזה במדע בסיסי נראה לי כזה אנמי בזמן שאני מגדלת בן אדם בתוכי- יש בתוך הגוף שלי עוד לב ועוד מוח, יצור חי שהולך להסתובב לו בעולם הזה. והאחריות היא כולה שלי, עלי. שלאדם הזה, שהפך להיות הבת שלי בסוף, יהיה טוב. וככה, כל הסקרנות שלי, הדרייב ללמידה, ההתרגשות מלמידה הופנו להורות והתפתחות.


אבל כמו שאמרתי קודם, הייתי עד אז בורה לחלוטין. לפני זה הנושאים האלו של הורות והתפתחות לא עניינו אותי אפילו קצת. התחלתי את הדרך שלי כמו הרבה הורים אחרים דרך קבוצות פייסבוק, המלצות של הורים אחרים, ספרים בעברית על הורות וכל מיני כאלה. לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת למצוא, אבל לא הפסקתי לחפש. ועדיין אני לא מפסיקה.


אני מספרת לכן את כל זה כדי לתת לכן את הרקע שהוביל אותי לנקודה שבה נתקלתי בפעם הראשונה במושג "attachment" או בעברית "התקשרות". בקורס הכנה ללידה המדריכה המליצה לנו על הספר The baby book של ד"ר סירס, שהוא רופא ילדים מאוד מפורסם בארה"ב, ואני כמובן מיד הזמנתי אותו. התחלתי לקרוא בו כבר בבית חולים, בימים המורכבים אחרי הלידה הראשונה שלי. כל הספר הזה בעצם עוסק בגישה הורית שד"ר סירס קורא לה Attachment parenting, מה שלימים קיבל את השם בעברית "הורות מקושרת". הוא מדבר שם בספר על חמשת ה-B's שמבטיחים התפתחות טובה וקשר חזק ובטוח עם הילדים.

חמשת ה-B's שלו הם, אני אגיד קודם כל באנגלית ואז בעברית:

Birth-bonding

Breastfeeding

Bedsharing

Baby wearing

Being responsive

או בעברית: בונדינג אחרי הלידה, הנקה, לינה משותפת, נשיאה של התינוק במנשא ורגישות ותגובתיות לתינוק.


כל הדברים שקראתי שם התחברו לי מיד אל הלב. ועצם העובדה שהוא רופא, והוא מדבר שם בספר לא מעט על מחקרים, נתן לי גם את החיזוק המדעי שהפעיל את הקסמים שלו עלי, בתור מי שחיה מדע. אבל עדיין הרגשתי שאני לא מצליחה להבין מה זה בדיוק אומר attachment. אני זוכרת שחיפשתי על זה בגוגל ועדיין לא הצלחתי להבין את המושג הזה כמו שצריך. אפילו כתבתי לחברה שלי שלמדה פסיכולוגיה התפתחותית שניסתה להסביר לי ושלחה לי כל מיני חומרים. ועדיין משהו לא עבד לי שם.


כמה חודשים אחר כך נתקלתי בפייסבוק גם בגישה ההיקשרותית. גם היא התחברה לי מיד אל הלב, עשתה לי כל כך הרבה היגיון. היא ממש דיברה את משאלות הלב שלי, כל מה שאני רוצה להיות עבור הילדים שלי. חיזקה אותי מאוד בדרך שלי, באינטואיציות שלי ונתנה לי המון כלים. כלים שמלווים אותי בהורות מאז ועד היום. כמו בהרבה דברים אחרים חפרתי בלי סוף בתוך הגישה- קראתי כמעט כל פוסט בפייסבוק בנושא (כולל התייעצויות למיניהן), בלוגים, פודקאסטים, ספרים באנגלית, קורסים. כל מה שמצאתי לקחתי אלי בשתי ידיים. חשבתי שסוף סוף הבנתי מה זה attachment.


וביום שהקמתי את מאמאדע, זה כל מה שידעתי. ואם תקראו כמה מהפוסטים הראשונים שכתבתי במאמאדע, אפשר לראות שם שבאמת לא הבנתי את המושג התקשרות כמו שצריך. עשיתי שם בלבול, בלבול שכמעט כל ההורים מתבלבלים בו. ואפילו חלק מהחוקרים שלא מגיעים מהעולמות של פסיכולוגיה התפתחותית. וזו בעצם הסיבה שבגללה הקלטתי לכן את הפרק הזה.


אני ממשיכה בסיפור. בדיוק שנה אחרי שמאמאדע קמה השקתי את מועדון הקריאה של מאמאדע והספר הראשון שבחרתי לנו נקרא Cornerstones of attachment research. ספר אקדמי, עב כרס, יותר מ-600 עמודים, כבד ביותר. אבל בשבילי הוא היה mind blowing. סוף סוף הבנתי מה זה התקשרות, מה זה בסיס בטוח, מה הקשר בין תיאוריית ההתקשרות לבין הגישה ההיקשרותית ולמה יש כל כך הרבה תפיסות מוטעות בנושא הזה. אגב, סיכמתי את הספר הזה בעברית ואם תרצו צירפתי קישור לסיכום בתיאור הפרק.


ואחרי כל ההקדמה הזו, אני סוף סוף הולכת לספר לכן מה גיליתי, לעשות לכן קיצור דרך, דרך שלקחה לי כמה שנים טובות.


הדבר אולי הכי מעניין שגיליתי הוא שהבלגן הזה התחיל הרבה לפני שהיה פייסבוק, הרבה לפני שהיה בכלל אינטרנט. מי שהתחיל את כל הבלגן הזה הוא לא אחר מאשר ג'ון בולבי בכבודו עצמו, מי שנחשב האבא של תיאוריית ההתקשרות.


בולבי, בכוונה תחילה, בחר להשתמש במושגים אקדמיים מתוך השפה היומיומית. התיאורייה שלו, תיאוריית ההתקשרות, משתמשת בהמון מושגים שיש להם מראש המון קונוטציות ואסוציאציות כמו "ביטחון", "רגישות", "התקשרות". אם אני אשאל כל אחת מכן מה המשמעות של כל אחד מהמושגים האלו אני קודם כל די בטוחה שתהיה לכן תשובה ואני גם די בטוחה שהתשובות שלכן יהיו שונות אחת מהשנייה. אז מה הבעיה? מצד אחד השימוש במושגים כאלה הופך את הידע האקדמי להרבה יותר אטרקטיבי ונגיש לציבור, הופך אותו לסוג שלידידותי למשתמש. אבל מצד שני יש לזה מחיר. מושגים כאלה, כשהם עוברים לציבור הרחב, מקבלים חיים משל עצמם והקשר ביניהם לבין ההגדרות האקדמיות שלהם הולך ומתרחק. ומה הבעיה בזה? אם אנחנו רוצות להגיד שמחקרים מראים כך וכך על התקשרות, ביטחון ורגישות אנחנו חייבות להבין מה הם בדיוק מתארים. אחרת, הקשר בין המחקר למושגים האלו הוא מאוד מאוד רופף, אם בכלל קיים.


אחת הדוגמאות המרכזיות לזה שאני רואה לפחות הוא השימוש במונח "התקשרות" או "היקשרות"- לחזק היקשרות, לתת היקשרות וכל מיני כאלה. במחקר, התקשרות מתארת את החיבור הרגשי שהילד יוצר אל המטפל. אי אפשר לתת התקשרות לילד. התקשרות היא גם לא הקשר שאנחנו יוצרות עם הילד, אלא הקשר שהילד יוצר איתנו. כמובן, אנחנו אלו שמספקות את התנאים ליצירה של התקשרות, אבל אנחנו לא נותנת התקשרות. ו


ואם לא ברור לכן למה חלק אומרים היקשרות וחלק אומרים התקשרות-הנה ההסבר. החוקרים הראשונים של תיאוריית התקשרות בישראל בחרו לתרגם את המונח attachment להתקשרות. אחר כך הגיעה האקדמיה ללשון ושינתה את המונח ל"היקשרות". אבל האנשים באקדמיה התעקשו להישאר עם התרגום שלהם, כך שנוצר מצב שבאקדמיה משתמשים בעיקר במונח "התקשרות". אבל באופן עקרוני, התקשרות והיקשרות הן תרגום של אותו דבר, של attachment. כבר ראינו כמה המונח attachment עושה לנו בעיות גם בלי תרגום לעברית, אז תחשבו כמה מבלבל הוא הופך להיות כשהוא מקבל יותר משם אחד. בהקשר הזה כדאי לשים לב שהגישה של ד"ר גורדון ניופלד שבישראל קוראים לה "הגישה ההיקשרותית-התפתחותית" נקראת באנגלית The relational-developmental approach. המילה attachment בכלל לא מופיעה בה. כך שאפילו זה מספיק כדי להבין שתיאוריית ההתקשרות היא לא הגישה ההיקשרותית.


בקיצור ברגע שמשתמשים במושגים אקדמיים שלקוחים מתוך שפת היומיום, נוצר איזשהו trade-off בין הדיוק של המושגים לבין הנגישות שלהם לכלל הציבור. ומי ששיחק על הטרייד-אוף הזה הוא כמו שהסברתי ג'ון בולבי. לא סתם הרבה מאיתנו שמעו עליו ועל תיאוריית ההתקשרות, גם אם בחיים לא למדנו פסיכולוגיה או מקצועות קרובים אחרים. בולבי היה איש של יחסי ציבור. מה שהרבה אקדמאיים אחרים לא מצטיינים בו במיוחד.


אגב עוד מישהו שדאג מהפופוליזם של בולבי היה דונלד ויניקוט רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי שאתן בטח מכירות, מי שטבע את המונח "אם טובה דיה". ויניקוט טען שמה שבולבי עושה הוא סוג של תעמולה וחשש שכל הסיפור הזה יהפוך לאופנה של גידול ילדים. חשוב לי להגיד שאני לא מקטינה ולו לרגע מהתרומה העצומה של בולבי לפסיכולוגיה התפתחותית גם באקדמיה וגם בשטח, אבל כל אישיות מגיעה עם המורכבויות שלה וזו מורכבות שחשובה לדיון שלנו כאן ולכן חשוב לי להביא אותה, כפי שהיא.


אוקיי, אז אחרי ששכנעתי איתכן שקיים בלבול רציני לגבי מושגים שאנחנו כל הזמן משתמשות בהם. הגיע הזמן לעשות סדר ולהסביר מהי באמת התקשרות, לפחות במונחים שרלוונטים למחקר. אני כמובן לא הולכת לפרוס כאן את כל תיאוריית ההתקשרות אבל כן לתת לכן רקע בסיסי וחשוב.


אז בואו נתחיל מהרעיונות של בולבי. בולבי טען שהתקשרות היא נטייה מולדת ואוניברסלית, נטייה של בני אדם, וביניהם גם תינוקות וילדים, להתקשר אל מי שיוצר איתם קשרים. כמו שהסברתי קודם, התקשרות היא הקשר הרגשי שהילד יוצר עם מי שמטפל בו והיא מתפתחת במהלך השנה הראשונה לחיים וממשיכה להתפתח ולהתגבש בתקופת הילדות וגם אחר כך. אני שוב מדגישה שאי אפשר לדבר על התקשרות של הורים, זו טעות. הקשר שהורה יוצר עם הילד שלו נקרא בונדינג או בעברית "נקשרות". כשאנחנו אומרות על ילד שיש לו התקשרות לדמות מסוימת זה אומר שהוא נוטה לחפש קרבה ומגע עם הדמות הזו. בדרך כלל שהוא נמצא במצוקה או שהוא עייף או חולה. ועוד משהו שחשוב להדגיש כאן שילדים יוצרים התקשרות עם דמויות שזמינות להם, מי שהם מקיימים איתו קשר רציף ועקבי. אבל שימו לב- איכות הקשר הזה היא שתקבע את איכות ההתקשרות.


בולבי התייחס להתקשרות כאחת מ-5 מערכות התנהגות שיש לכל אדם. מדובר במערכות ששולטות על דפוסי התנהגות מסוימים שיחד משמשים להשיג מטרה ביולוגית כלשהי- למשל לשמור על חום גוף או להשיג את הזמינות של דמות הטיפול. התנהגויות שונות יכולות להשיג את אותה מטרה. למשל בכי וחיוך הם התנהגויות שונות שיכולות להשיג את תשומת הלב ואת הזמינות של אמא או אבא, לצורך העניין. בולבי טען שמצד אחד אנחנו מחווטים מראש לפתח מערכות התנהגות כאלה, אבל מצד שני ההתפתחות שלהן גם תלויה בסביבה, בהתנסות. כלומר, הצורה הסופית של כל מערכת התנהגות לא נקבעת מראש, אלא מתאימה את עצמה לאורך ההתפתחות לסביבה שהילד גדל בתוכה. ברגע שהתנהגות מסוימת מצליחה להשיג את המטרה של המערכת היא מתקבעת. המשמעות של זה היא שחוויות מוקדמות במערכת היחסים מעצבות את ההתנהגות שלנו שבאמצעותה נהשיג מטרות כאלה ואחרות בעתיד. לפי בולבי, הסביבה שמאפשרת את ההתפתחות של מערכות ההתנהגות האלו היא המטפל העיקרי, בדרך כלל אמא. אבל הן יכולות גם להתפתח בצורה טובה גם אם יש עוד מטפלים אחרים. לעומת זאת, טיפול בבית יתומים שבו המטפלים מתחלפים כל הזמן יכול להוביל להתפתחות פתולוגית של מערכות ההתנהגות.


בולבי הגדיר חמש מערכות התנהגות: מערכת ההתקשרות, מערכת הטיפול, מערכת החקירה, מערכת הפחד ומערכת התוקפנות. אני לא הולכת להיכנס לכל המערכות האלה. רק אגיד כמה מילים בקצרה על שלוש מערכות מתוכן: מערכת ההתקשרות, הטיפול והחקירה. כי הן הולכות להיות רלוונטיות למושג הבא שאדבר עליו והוא בסיס בטוח.


נתחיל ממערכת ההתקשרות. לפי בולבי, המטרה של מערכת ההתקשרות היא קרבה אל דמות הטיפול. כשהילד נדרך או נמצא במצוקה, מערכת ההתקשרות שלו מופעלת ומאתחלת התנהגויות מסוימות שהמטרה שלהן להשיג קרבה אל המטפל. למשל לפני כמה ימים יצאנו מהבית והיה רעש חזק של קדיחות. הבן שלי נבהל, הסתכל עלי, ראה שאני רגועה והמשיך בשלו. במילים אחרות, מערכת ההתקשרות שלו הופעלה, בתגובה הוא הסתכל אלי וזה הספיק לו כדי שהמערכת תיכבה. לעומת זאת, הבת שלי כשהייתה בגילו, בטח הייתה מתחילה לבכות, רצה לידיים שלי והיה לוקח לה הרבה יותר זמן להירגע. כלומר אותו גירוי עורר אצל שני הילדים שלי התנהגויות שונות, אבל כל התנהגות כזו השיגה את המטרה שלה שהיא קרבה אלי, הדמות המטפלת שלהם. ומערכת ההתקשרות שלהם כבתה. עד לפעם הבאה.


מערכת נוספת היא מערכת הטיפול. כמו שאמרתי קודם, טיפול והתקשרות הם לא אותו דבר. מערכת הטיפול מופעלת כשהילד שלנו במצוקה ומעוררת אותנו לטפל בו- לנחם, לתמוך, לעודד, לעזור, להגן וכו'. העוצמה של הגירוי שמפעיל את מערכת הטיפול משתנה מאדם לאדם. למשל, בכי יכול להפעיל אותי הרבה יותר בקלות בהשוואה לבן הזוג שלי.


ויש גם את מערכת החקירה. בולבי טען שמעבר לצורך של הילד להיות בטוח, יש לו מטרה גדולה נוספת והיא להתמודד וללמוד מהעולם שסביבו. אפשר לומר שהדלק של המערכת הזו הוא סקרנות. למשל, הבן שלי רואה מגירה חדשה שהוא עדיין לא פתח ובילגן, העיניים שלו נפקחות, מערכת החקירה מופעלת, הוא מוציא את כל מה שיש בתוכה ומפזר על הרצפה. וברגע שהוא סיים לחקור ולהבין את העניין מערכת החקירה שלו נכבית עד המגירה הבאה.


שימו לב שבאותה נקודה כל התיאוריה הזו על מערכות ההתנהגות היא עדיין בגדר תיאוריה עם עדויות חלשות מאוד שתומכות בה. וזה הזמן לדבר על מרי איינסוורת'. אם בולבי הוא האבא של תיאוריית ההתקשרות אפשר לומר שאיינסוורת' היא האמא. מה שמרי איינסוורת' עשתה לתיאוריה ההתקשרות זה להפוך אותה מתיאוריה בלבד לתיאוריה מבוססת-מחקר. היא בעצם הראשונה שהכניסה את תיאוריית ההתקשרות אל המעבדה.


איינסוורת' פיתחה את המושג שבטח שמעתן עליו קודם, וזה גם השם של סדרת ההרצאות החדשה- בסיס בטוח. הקונספט בסיס בטוח מתייחס לדרך שבה ילד, או כל אדם לצורך העניין, יכול להרגיש חופשי לחקור את העולם בביטחון, כאשר הוא יודע שההגנה והטיפול זמינים לו במקרה שיזקק. בסיס בטוח מאפשר לחוויות שליליות בעולם להרגיש יותר נסבלות ופחות מציפות. המטרה האולטימטיבית של הבסיס הבטוח היא לא לעזור לילד להשיג עצמאות מוחלטת, אלא לעזור לו לחיות חיים מלאים יותר בזכות החופש לחקור ולגלות את העולם ללא חשש. שימו לב איך הקונספט הזה של בסיס בטוח תופס את האינטראקציה בין שלוש מערכות ההתנהגות שדיברנו עליהן קודם- מערכת ההתקשרות, מערכת הטיפול ומערכת החקירה.


איינסוורת' הייתה הראשונה שלקחה את כל הרעיונות האלו ופיתחה כלים מחקריים לבדוק אם יש להם בסיס במציאות. היא זו שפיתחה את אחת הפרוצדורות הכי מפורסמות, ובעיני אפילו גאוניות, למדוד התקשרות בכלים אמפיריים. פרוצדורת סיטואצית הזר, או מצב הזר. מניחה שחלקכן כבר שמעתן עליה. המטרה של הפרוצדורה הזו היא לעורר אצל הילד סטרס ברמה מתונה ולראות איך מתנהג. בפרוצדורה הילד מגיע עם ההורה למקום לא מוכר, אחר כך נכנסת אל החדר אישה זרה ומנסה לתקשר עם הילד ולבסוף ההורה עוזב את החדר ומשאיר את הילד עם האישה הזרה לכמה דקות. שימו לב איך רמות הסטרס של הילד עולות בהדרגה מרגע שהגיע לסביבה לא מוכרת ועד שההורה יוצא מהחדר. המטרה היא בעצם להפעיל את מערכת ההתקשרות של הילד ולבדוק איזה התנהגויות היא מעוררת. לכן הדבר העיקרי שמודדים כאן הוא איך הילד מגיב כשההורה חוזר אל החדר.


התצפיות של איינסוורת' והצוות שלה על ההתנהגויות השונות של ילדים שונים בסיטואצית הזר הולידו את המושגים שגם אותם אתן בטח מכירות- התקשרות בטוחה והתקשרות לא בטוחה. בגדול, תינוקות עם התקשרות בטוחה הם תינוקות שמאפשרים להורה לנחם אותם ואחרי שהם נרגעים הם מצליחים לחזור לשחק ולחקור. תינוקות עם התקשרות לא בטוחה יכולים להתעלם מההורה, גם כשהוא יוצא וגם כשהוא חוזר, או לחילופין הם יכולים להיצמד ולדחות את ההורה לסירוגין מבלי להצליח להירגע ולחזור לשחק. התקשרות לרוב נמדדת עם הפרוצדורה הזו בין גיל שנה לשנה וחצי. אחר כך יש כבר שיטות אחרות.


השאלה המתבקשת שעולה עכשיו היא איפה אנחנו נכנסות לתמונה- איך אנחנו יכולות לתרום להתפתחות של התקשרות בטוחה. לאורך השנים נבדקו לא מעט אפשרויות, ביניהן רגישות הורית ומנטליזציה הורית. מנטליזציה הורית היא הנושא המרכזי של הסדרה שלנו, בגלל הקשרים החיובים ואפילו הסיבתיים שנמצאו בין מנטליזציה להתקשרות בטוחה. והעובדה שמנטליזציה הורית היא לא פשוט given, אלא סקיל שאפשר לפתח ולשפר כל הזמן. ובדיוק מהסיבות האלה יצרתי לנו סדרה על הנושא הזה. ותהיה לכן גם הזדמנות לפגוש חוקרים וחוקרות שפגשו פנים מול פנים ועבדו עם האנשים הגדולים שהגו ופיתחו את תיאוריית ההתקשרות והמנטליזציה. כן, כולל בולבי, איינסוורת' ופונגי.


אז ראינו שתיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה שמנסה להסביר איך נוצרות ופועלות מערכות יחסים בין בני אדם, ובפרט הורים וילדים. בשונה מתיאוריות פסיכולוגיות אחרות (כמו זו של פרויד), אנשי תיאוריית ההתקשרות הצליחו באופן די גאוני להכניס את התיאוריה למעבדה ולבחון את את התקפות שלה בכלים מדעיים. ב-60 השנים שעברו מאז הצטבר גוף ידע תיאורטי ומחקרי עצום בתחום ההתקשרות.


והנה אנחנו מגיעות לשאלה שבגללה הקלטתי את הפרק הזה-

איך כל גוף הידע הזה רלוונטי לגישות הורות פופולאריות בימינו כמו הגישה ההיקשרותית-התפתחותית של ניופלד והורות מקושרת (attachment parenting) ודומיהן?

קודם כל, חשוב להדגיש שהגישות ההוריות האלו הן לא תיאוריות אלא שיטות התערבות- מדריכי הורים נותנים להורים כלים כדי לעזור ולתמוך בדרך ההורית שלהם. השאלה הבאה בתור היא על מה שיטות התערבות אלו מבוססות. גם ניופלד וגם ד"ר סירס (האבא של attachment parenting שהזכרתי בתחילת הפרק) שאבו רעיונות מתיאוריית ההתקשרות, אבל גם מהרבה מקורות רבים נוספים, ואז עשו ביניהם אינטגרציה ייחודית משלהם עם תוספות משלהם. מה שאומר שאותן גישות היקשרותיות לא שקולות בשום אופן לתיאוריית ההתקשרות ובדיוק מהסיבה הזו אי אפשר לגייס את כל הספרות המחקרית המרשימה בתחום ההתקשרות כדי לתמוך בגישות האלה באופן ישיר.


שלא תבינו אותי לא נכון, שיטות התערבות הן דבר נפלא. המהות שלהן היא לקחת ידע מחקרי ולתרגם אותו לפרקטיקה. אבל איך נדע שהתרגום מוצלח? אפשר לענות על השאלה הזו בהרבה דרכים, אבל אנחנו מדברות כאן על מדע. וכדי לענות על השאלה הזו דרך משקפיים מדעיות, נצטרך להכניס את שיטת ההתערבות למעבדה.


איך מכניסים שיטת התערבות למעבדה? מגייסים מספר משפחות שעוברות את שיטת ההתערבות (למשל עושים קורס הורים ומקבלים הדרכה פרטנית) ובודקים איך השיטה הזו השפיעה על המשפחות במגוון פרמטרים חשובים (למשל מדדים התפתחותיים, הערכת קשר הורה-ילד, מצב נפשי של ההורה וכו'). וכמובן, משווים את התוצאות שלהם לקבוצת משפחות שלא עברה את שיטת ההתערבות.


יש שיטות התערבות שנבחנו בכלים אמפיריים ולכן הן מבוססות-מחקר (שנשמע עליהן בסדרת ההרצאות הבסיס הבטוח) ויש שיטות התערבות שלא נבחנו בכלים אמפיריים ולכן הן לא מבוססות-מחקר. ואני חייבת להודות שלא מצאתי אף מחקר שהתפרסם ב-peer-review journals שבחן באופן ישיר הורות מקושרת או את הגישה ההיקשרותית-התפתחותית של ניופלד. ותאמינו לי שהשקעתי המון זמן לחפש ולחפש מחקרים אני בהחלט יודעת. אתן כמובן מוזמנות להאיר את עיני כי אני לא יכולה לחתום על זה שלא פספסתי. מה שנקרא to the best of my knowledge


וכאן מגיע אבל ואבל חשוב במיוחד, מדע הוא לא חזות הכל.


מי שהולכת איתנו דרך כאן במאמאדע כבר יודעת שהמדע רחוק מאוד מלספק לנו את כל התשובות. כשמנסים לבחון תופעה כל כך מורכבת כמו הורות והתפתחות ילדים, נתקלים בהמון המון מגבלות. חשוב לי להדגיש כאן שאני חלילה לא משמיצה גישות הוריות שאינן מבוססות-מחקר ואם נודה על האמת, אני בעצמי חסידה של חלקן, כמו שכבר סיפרתי לכן בתחילת הפרק. אבל היה חשוב לי לעשות לכן סדר. שתדעו מאיזה מדפים אתן צורכות את הידע והכלים להורות הייחודית שלכן. אני לפחות לוקחת את מה שעובד ומתחבר לי מכל גישה שאני נתקלת בה, בלי אידיאליזציות בלי דמוניזציות. ועם הבנה איזה גישות מבוססות-מחקר ואיזה לא.


אני מקווה שהפרק הזה הצליח לעשות לכן קצת סדר בכל הבלבול הזה.


אם הקשבתן לי עד עכשיו, אני מאמינה שבסיס מחקרי חשוב לכן. אז אני מזכירה לכן שוב את הסדרה "הבסיס הבטוח" שאוטוטו מתחילה ותפתח לכן פתח אל העולם הפנימי של הילדים שלכן כדי שנוכל להיות שם בשבילם כמו שאנחנו רוצות. זו באמת הזדמנות יוצאת דופן לפגוש חוקרים וחוקרות שחיים את התחום ומחוברים אליו עם הלב והרגש ולעניינו- גם למחקר. כל הפרטים מחכים לכן בתיאור הפרק כולל קוד קופון להנחה במכירה מוקדמת, אם אתן שומעות את הפרק הזה לפני ה-30 לחודש. ואם תספיקו להיות בין 150 הרוכשות הראשונות יש אפילו בונוס מתנה- ההרצאה "לגדל ילדים עם ביטחון עצמי"



שבוע הבא ממשיכות עם הסדרה שלנו על שינה בפרק על לינה משותפת. הולך להיות מעניין!


בתיאור הפרק השארתי לכן גרסה כתובה של הפרק, רשימה של מקורות מחקריים, קישור לסיכום שהכנתי לספר cornerstone of attachment research. אני תמיד אשמח שתדרגו את הפודקאסט ב-5 כוכבים כדי שיגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים למידע הזה.

תודה שהקשבתן ומוזמנות להמשיך את הדיון על הפרק הזה בפוסט הייעודי שגם הוא נמצא בתיאור הפרק.

זהו להיום. תודה שנשארתן איתי. ניפגש בפרק הבא.


 

.....

מקורות מחקריים



Kommentarer


bottom of page