האם הורים צריכים לבקש סליחה מהילדים?

בואו נודה באמת- אין הורה שלא טועה. השאלה היא מה עושים עם הטעות הזאת- האם להתנצל או לא להתנצל בפני הילדים שלנו? בפרק הזה נברר האם התנצלות בפני הילדים תורמת לקשר ביננו לבינם ואיך היא משפיעה על התפתחות שלהם באופן כללי. נכיר את ששת הרכיבים שהופכים התנצלות הורית ליעילה- כי אם כבר מתנצלים, בואו נעשה את זה נכון. ולבסוף, נגלה מהם המחסומים שיכולים להקשות עלינו להתנצל בפני הילדים שלנו ואיך ניתן למוסס אותם. פרק חשוב לכל הורה שרוצה לדעת איך לקחת אחריות על הטעויות שלו בדרך שתטיב עם הילדים ועם הקשר איתם.

לדיון על הפרק

כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.

לחצו כאן לרשימה מלאה של המקורות המחקריים.

מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת מדע, אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.

היום אנחנו הולכות שוב לדבר על סליחות אבל הפעם מכיוון אחר. לפני שני פרקים שאלנו האם צריך לבקש מהילדים שלנו להגיד סליחה וגילינו שבנסיבות מסוימות זה לא רעיון כל כך רע. אבל היום אנחנו הולכות להפנות את השאלה הזו אלינו ולבדוק האם גם אנחנו, כהורים, צריכים לפעמים לבקש מהילדים שלנו סליחה. אנחנו לא צריכות מחקרים כדי לקבל אישור לכך שהורות היא מסע קשה, מאתגר, סוער לפעמים, מה שאומר שאנחנו באופן בלתי נמנע טועות בדרך. כך שאם חושבים על זה יש לנו המון המון הזדמנויות להתנצל בפני הילדים שלנו ולתקן. השאלה היא האם התנצלות מצד ההורה תמיד תורמת לקשר? האם הורים בכלל מעוניינים בכך? ואם כבר כן מבקשים סליחה מהילדים, איך עושים את זה נכון? על כל השאלות האלו אנחנו הולכות לענות בפרק של היום. אז יאללה, בואו נתחיל.

קודם כל חשוב שניישר קו. הנחת המוצא של הפרק הזה ושל המחקרים שעוד מעט אספר לכן עליהם היא שאיכות מערכת היחסים בין הילד להורים היא עמוד התווך להתפתחות האופטימלית של הילד. זה אולי נראה לכן מובן מאליו, לא משהו שבכלל צריך לציין, אבל מי שעוקבת לאחרונה אחרי השיח האנתרופולוגי שלנו במאמאדע כבר יודעת שלא כל התרבויות החזיקו או מחזיקות בהנחת המוצא הזו. אבל בעולמנו המערבי והצר היא תופסת. אז אנחנו הולכות לעבוד איתה. 

האמת יש לא מעט מחקרי התערבות שבדקו אילו פרקטיקות הוריות תורמות להתפתחות של הילד ואילו לא, אבל מה שמעניין הוא שכמעט כולן שמות את הילד במוקד. כלומר הילד הוא מי שדורש תיקון, טיפול או התערבות. כמעט לא תמצאו מחקרי התערבות שבהם הורים קיבלו הנחייה כלשהי מה לעשות אם הם עושים טעות. כלומר ההורה הוא כמעט אף פעם לא לב העניין. לעומת זאת, במדיה הפופולרית מדברים לא מעט על הנושא הזה של התנצלות של ההורים בפני הילדים. כך שנוצר פער בין הספרות המחקרית לבין השיח הפופולרי. ועל הפער הזה אנחנו הולכות לנסות לגשר היום, לפחות עם מעט המחקרים שכן הספיקו לצאת.

התנצלות הורית והתקשרות

בפרק הקודם על סליחות, פרק 19, דיברנו על התנצלות כאסטרטגיה לתיקון ושיקום של מערכות יחסים, גם אצל מבוגרים וגם אצל ילדים. כך שהגיוני לצפות שלהורים שמתנצלים בפני הילדים שלהם, להורים שנוטים לתקן את מערכת היחסים, תהיה גם מערכת יחסים טובה יותר עם הילדים שלהם. אני רוצה לספר לכן על מחקר שבדק את הקשר בין הנטייה של הורים להתנצל לבין התקשרות.

במחקר, 327 הורים לילדים בני 3-12 מילאו כמה שאלונים שהמטרה שלהם הייתה להעריך 4 מדדים שונים:

1. הנטייה של ההורה להתנצל בפני הילד

2. דפוס ההתקשרות של ההורה אל הילד שלו

3. אמפתיה הורית

4. נטייה לבושה ואשמה

רגע לפני שניכנס לממצאים אני רוצה להסביר איך מדדו התקשרות במחקר הזה. דווקא בגלל שכולם לכאורה יודעים מה זה התקשרות, חשוב מאוד להגדיר בצורה מדויקת מה בדיוק נמדד במחקר ואיך, אחרת כל הדיון בממצאים הוא די חסר ערך. אז במחקר הזה לא העריכו את דפוס ההתקשרות של הילד אל ההורה, כמו שעושים בדרך כלל לרוב באמצעות סיטואציית הזר (כמו שהסברתי בפרק 8 בפודקאסט). במחקר הזה החוקרים העריכו את ההתקשרות של ההורה אל הילד, והם עשו את זה באמצעות כלי להערכת דפוסי התקשרות בין אנשים בוגרים במערכות יחסים שונות. השאלון שהם השתמשו בו נקרא בעברית "אוריינטציית התקשרות" או באנגלית Experience in Close Relationships Scale. החוקרים עשו כמה שינויים בשאלון כדי שיתאים להעריך התקשרות ספציפית בין הורה לילד. בגדול, השאלון בודק שני דברים עיקריים:

1. עד כמה ההורה חושש מדחייה או מנטישה מצד הילד, מה שנקרא "חרדת התקשרות".

2. עד כמה ההורה נמנע מליצור קרבה רגשית עם הילד, מה שנקרא "הימנעות מהתקשרות". 

בגדול, ככל שההורה פחות חרד ופחות נמנע בקשר עם הילד, כך ההתקשרות שלו אל הילד נחשבת בטוחה יותר.

גם הנטייה של ההורים להתנצל בפני הילדים נמדדה באמצעות שאלון שההורים מילאו ובו הם התבקשו לדרג משפטים כמו "אני לא אוהבת להודות בפני הילד שלי שאני טועה" או "כשאני לא מתנצל, אני יכול להמשיך להתנהג כלפי הילד איך שאני רוצה".

כמובן שמחקרים שמתבססים על דיווחים עצמיים הם מוגבלים מטבעם, כי הורים יכולים לא לספר את כל האמת בנוגע ליחסים שלהם עם הילד. אולי כדי לרצות את החוקרים, אולי כי קשה להם להודות בדברים בפני עצמם. אבל מה שבטוח, למדדים האלו יש הטיות שתמיד נרצה לקחת בחשבון. 

אז עכשיו, כשאנחנו מחזיקות את המגבלות של המחקר בראש, בואו נעבור לממצאים:

במחקר נמצא שככל שהורים נטו יותר להתנצל בפני הילדים שלהם, כך ההתקשרות שלהם אל הילד הייתה יותר בטוחה. ואם אתן זוכרות במחקר מדדו גם אמפתיה הורית וגם נטיות הוריות לחוש אשמה ובושה. אז בהקשר הזה נמצא שככל שלהורה יש אמפתיה גבוהה יותר, כך הוא נוטה יותר להתנצל. סך הכל די הגיוני. לעומת זאת, הורה שנוטה לחוש בושה, להימנע ולהסתגר, נוטה פחות להתנצל בפני הילד. באופן מעניין, נראה שאשמה הורית ואמפתיה הורית עושות יד אחת- כלומר הורים שחווים רמות גבוהות יותר של אמפתיה כלפי הילד, נוטים גם לחוות רמות גבוהות של יותר של אשמה, ויחד האשמה והאמפתיה תורמות לנטייה גבוהה יותר להתנצל בפני הילד. 

בקיצור, למי שלא הצליחה לעקוב, יותר בושה הורית מגיעה עם פחות נטייה להתנצל. יותר אמפתיה ואשמה הורית מגיעות  יחד עם יותר נטייה להתנצל. ויותר נטייה להתנצל מגיעה יחד עם התקשרות בטוחה יותר של ההורה אל הילד. ואם נחזור אל הנחת המוצא שלנו שמערכת היחסים בין ההורה לילד היא עמוד התווך בהתפתחות שלו- אז אפשר לשער שנטייה להתנצל בפני הילד היא אסטרטגיה חיובית שתומכת בקשר בין ההורה לילד ולכן תומכת באופן חיובי בהתפתחות שלו.

מה הופך התנצלות הורית ליעילה?

זה אמנם רק מחקר אחד, שלא חסרות לו מגבלות, אבל אם נסתפק בו לבינתיים נראה שלהתנצל בפני הילדים זה לא רעיון רע. השאלה האם כל התנצלות עושה את העבודה באותה מידה, או שיש דרכים יעילות יותר או יעילות פחות להתנצל בפני הילדים.

כמו שכבר אמרתי קודם אין הרבה מחקרים שעוסקים בהתנצלות של הורים בפני הילדים, אבל דווקא יש המון מחקר על התנצלות באופן כללי. מתוך הספרות הכללית על התנצלות זוהו שישה רכיבים של התנצלות יעילה, כלומר התנצלות שמעודדת סלחנות אצל הצד השני ותורמת לשיקום ולתיקון של מערכת היחסים. בואו נגלה מהם:

1. הרכיב הראשון והבסיסי ביותר הוא ההכרה בכך שעשיתי משהו לא בסדר.

2. הרכיב השני כולל ביטוי של חרטה, בין אם בצורה מילולית ובין לא.

3. רכיב נוסף הוא ההכרה בכך אדם אחר נפגע- רגשית או פיזית- על ידי.

4. רכיב רביעי הוא המחויבות שלי כלפי מי שפגעתי בו לשנות או להשתפר בעתיד.

5. רכיב חמישי הוא הצעה לפצות על הפגיעה.

6. ורכיב שישי ואחרון הוא לתת הסבר למה זה קרה, למה עשיתי את מה שעשיתי שפגע במישהו אחר. 

תכף נראה דוגמאות. לא כל הרכיבים חייבים להופיע בכל התנצלות כדי שהיא תהיה יעילה.

עכשיו אני רוצה לספר לכן על מחקר שבדק האם אמהות מתנצלות בצורה יעילה או לא. במחקר השתתפו 186 אמהות לילדים בני 7-12. כדי להעריך עד כמה ההתנצלות של האמהות במחקר יעילה בצורה מבוקרת, המחקר נערך בתנאי מעבדה. כל אמא הגיעה למעבדה ושם קראה סיפור על אמא אחרת שמגיעה הביתה אחרי יום ארוך ולחוץ ורואה שהאופניים של הילד שלה, בן -9, נשארו מחוץ לבית, למרות שהיא ביקשה ממנו מוקדם יותר היום להכניס אותם הביתה. בתגובה היא מתעמתת עם הילד ומתחילה לצעוק עליו. היא כל כך כועסת שהיא לא מאפשרת לו להשחיל מילה. הילד מתחיל לבכות. כשהוא סוף סוף מצליח לדבר הוא אומר לה שהאופניים בחוץ בכלל לא שלו. האמא מרגישה אשמה על התגובה המוגזמת שלה ועל כך שהאשימה את הילד והיא רוצה להתנצל בפניו. אחרי שהאמהות במחקר קראו את הסיפור הזה ביקשו מהן להיות המאמנת של אותה אמא ולכתוב איך אותה אמא צריכה להתנצל, ממש במילים המדויקת שהיא צריכה לפנות לילד שלה.

אחר כך החוקרים ניתחו את התגובות הכתובות של האמהות במחקר וניסו לזהות בהתנצלות שלהן את ששת הרכיבים שהזכרנו קודם: 

1. הכרה בכך שעשתה משהו לא בסדר- "זה לא היה בסדר שצעקתי עליך".

2. הבעת חרטה- "אני מצטערת שצעקתי ככה".

3. הכרה ברגשות ובסבל של הילד- "אני יכולה לראות שאתה בוכה ושפגעתי ברגשות שלך".

4. הבטחה לשנות- "אני מבטיחה שבפעם הבאה אקח שלוש נשימות לפני שאני מגיבה".

5. הצעה לתקן-  "מה אני יכולה לעשות שיעזור לך להרגיש טוב יותר עכשיו?".

6. הסבר למה זה קרה- "צעקתי כי היה לי יום קשה והייתי חסרת סבלנות".

ממצאי המחקרי מגלים שאמנם רוב האמהות כלל חלק קטן מהרכיבים האלו בהתנצלות שלהן, בממוצע 2 מתוך 6, אבל עדיין ברוב המקרים רכיבי מפתח היו חסרים. הרכיב הכי שכיח היה הבעת חרטה, כלומר רוב האמהות כללו בהתנצלות שלהן הבעת חרטה "אני מתנצלת". הרכיבים הכי נדירים היו ההבטחה לתיקון והבעת אמפתיה כלפי הפגיעה ברגשות של הילד. 

כן חשוב להדגיש שבמחקר הזה היעילות של ההתנצלות לא נמדדה בזמן אמת, כלומר אמהות במחקר לא התנצלו בפני הילד הפרטי שלהן בעקבות משהו שעשו שפגע בו אלא התבקשו להגיב לסיטואציה היפותטית. בנוסף, יכול להיות שבסיטואציה אחרת, אולי יותר קשה מזו שתוארה בתרחיש, היו מופיעים יותר רכיבים של התנצלות יעילה. מצד שני, המדד הזה דווקא חושף מהי ההתנצלות האידיאלית בעיניים של אותן אמהות, מה שאולי היו רוצות לעשות במקרה של סיטואציה אמיתית. וממצאי המחקר מגלים לנו שברוב המקרים ההתנצלות האידיאלית בעיני האמהות די רחוקה מלהיות יעילה.

מעבר לששת הרכיבים האלו החוקרים כללו עוד כמה רכיבים שיכולים להיות רלוונטיים במיוחד ביחסי הורה-ילד, כמו ביטויים של חום ואהבה ושימוש בשפה רגשית. ואכן נמצא שההתנצלויות של האמהות במחקר כללו הרבה מילים רגשיות, כאשר הרכיבים הכי שכיחים היו ביטויים של אהבה, חום והכרת תודה. כמו "אני אוהבת אותך, מתוקי", "אני יכולה לתת לך חיבוק?" ו"תודה ששמת את האופניים במקום בבוקר". לצד זאת, מספר לא מבוטל של אמהות השתמשו בהערות מקטינות ולא מתקפות, שבכוונה או לא בכוונה, ביטלו את החוויה הרגשית של הילד או הסיחו את דעתו מכך שהאמא שלו עשתה משהו לא בסדר.

חוץ מהיעילות של ההתנצלות נמדדה במחקר הנטייה של האמהות להתנצל גם באופן כללי וגם בפני הילדים שלהן. כמו שהיינו מצפות, אמהות שנטו יותר להתנצל בפני מבוגרים אחרים גם נטו להתנצל יותר בפני הילד. אם כי לא הייתה חפיפה מושלמת בין שני המדדים, כך שנראה שבכל זאת יש משהו ייחודי בהתנצלות שמופנית כלפי הילד שלא מוסברת באופן מוחלט על ידי הנטייה הכללית להתנצל. מה שבסך הכל הגיוני, הרי יחסי הורה-ילד מטבעם מערבבים חלוקה לא זהה של כוח וסטטוס, כאשר ההורים כמעט תמיד בעמדת הסמכות. מה שלא קורה במערכת יחסים עם מבוגרים אחרים. בנוסף, אמהות שנטו יותר להתנצל בפני הילד, הציעו התנצלות יותר יעילה בסיטואציה ההיפותטית שהוצגה להן, כמו שהסברתי קודם. ככה שיש קשר בין נטייה להתנצל לבין יעילות ההתנצלות.

אם נסכם, המחקר הזה מלמד אותנו שהרבה אמהות מראות נכונות להתנצל בפני הילדים שלהן, עם זאת הן לא בהכרח יודעות לעשות את זה בצורה יעילה. כאן חשוב לציין שהיעילות של ההתנצלות נקבעה במחקר הזה על סמך הספרות הכללית על התנצלות ולא בטוח שמה שיעיל ביחסים בין מבוגרים יהיה בהכרח יעיל עבור יחסים בין הורים לילדים. כלומר, לא בטוח איזו התנצלות הורית יעילה באמת מבחינת הילדים עצמם.

האם התנצלות הורית משפיעה על ההתפתחות של הילד?

מה שמביא אותנו למחקר חדש יותר משנת 2023 של אותה קבוצת חוקרים שבו הם ניסו לבדוק בדיוק את זה- האם יש קשר בין מאפיינים של התנצלות הורית כמו נטייה להתנצל או יעילות ההתנצלות לבין היבטים בהתפתחות הילד- בעיות החצנה, בעיות הפנמה והתנהגות פרו-חברתית. לפני שנכנס לממצאים אני רוצה רגע להסביר מה הכוונה בבעיות החצנה ובעיות הפנמה. 

• בעיות החצנה: מוגדרות כהתנהגות שלילית של הילד כלפי הסביבה החיצונית, התנהגות שבדרך כלל קל להבחין בה. כמו למשל התנהגויות פיזיות או מילוליות שפוגעות או מאיימות לפגוע באחר, מה שנקרא תוקפנות. דוגמאות נוספות הן התנהגויות עבירה כמו שקרים, רמאות, גניבה, ילדים שמסתובבים עם חברה לא טובה וכו'.

• בעיות הפנמה: מוגדרות כבעיות התנהגות שמשפיעות על הסביבה הפסיכולוגית של הילד, כמו חרדה או דיכאון. חרדה מתאפיינת בתחושות של דאגה, של לחץ ושל חוסר נוחות. דיכאון מתאפיין בעצב, בחוסר אנרגיה, בהיעדר עניין בפעילויות ובהימנעות מאינטראקציות חברתיות. בניגוד לבעיות החצנה, יותר קשה להבחין בבעיות הפנמה.

וכמה מילים על המתודולוגיה: נטייה להתנצל ויעילות ההתנצלות נמדדו בדיוק כמו במחקר הקודם- הנטייה להתנצל דרך שאלון ויעילות ההתנצלות על בסיס התגובה של האמהות לסיטואציה היפותטית. בעיות החצנה, בעיות הפנמה והתנהגויות פרו-חברתיות של הילדים נמדדו דרך שאלונים שהאמהות מילאו, ולכן לא בטוח שהם משקפים בצורה מלאה ומדויקת את המציאות. אבל זה מה יש ועם זה נעבוד.

אז הנה הממצאים שהתקבלו מ-177 אמהות לילדים בני 4 עד 17:

ילדים שהאמהות שלהם נטו יותר להתנצל הראו יותר התנהגויות פרו-חברתיות. ילדים שהאמהות שלהם נטו פחות להתנצל הראו יותר בעיות הפנמה (כמו דיכאון וחרדה). בנוסף, ככל שההתנצלות שהציעו האמהות הייתה יעילה יותר, כך הילדים הראו פחות בעיות החצנה. מעניין לראות שהקשרים בין הנטייה להתנצל ויעילות ההתנצלות לבין היבטים התפתחותיים היו שונים- נטייה להתנצלות מקושרת לבעיות הפנמה והתנהגות פרו-חברתית, ויעילות ההתנצלות מקושרת לבעיות החצנה. כך שנראה שמדובר במימדים שונים של התנצלות שמשפיעים כל אחד בדרכו על ההתפתחות של הילד.

אז לפחות מהמחקר האחד והיחיד שקיים כיום נראה שהתנצלות הורית כן רלוונטית להתפתחות הילד, מה שאומר שכנראה כדאי לנו להתנצל בפני הילדים וכדאי לנו לעשות את זה באופן יעיל.

איך חוויות הילדות של הורים קשורות ליכולת שלהם להתנצל בפני הילדים?

גם אם הכל נשמע לכן נפלא ומשכנע, כולנו יודעות שהרבה פעמים יש פער בין ההורים שאנחנו רוצים להיות לבין איך שאנחנו מתנהגים בפועל. כך ששאלה שראוי לשאול כאן היא האם יש איזשהם מחסומים בדרך שיכולים להקשות עלינו להתנצל בפני הילדים שלנו ולעשות את זה באופן יעיל. כי אחרי הכל, התנצלות לרוב נדרשת בסיטואציות שבהם הרגשות שלנו נמצאים בווליום גבוה. 

אז מסתבר שיש מחקר שבדק את זה ובו החוקרים רצו לראות האם יש קשר בין התנצלות הורית לבין קשיים בוויסות הרגשי של ההורים וחוויות הילדות שלהם.

אני רוצה רגע לעצור לדבר על הקשר בין קשיים בויסות רגשי לבין חוויות ילדות בסביבה הורית לא מתקפת. יש כל מיני תיאוריות ומחקרים שתומכים בהן שמצביעים על כך שויסות רגשי מתפתח דרך מודלינג הורי של ויסות רגשי יעיל- כלומר ילדים שגדלים לצד הורים שמצליחים לווסת את הרגשות של עצמם גם בסיטואציות סוערות מפתחים ויסות רגשי יעיל יותר בעצמם. בנוסף, ילדים שמקבלים תמיכה ותוקף לרגשות שלהם מצד ההורים גם יפתחו ויסות רגשי יעיל יותר. סביבה לא מתקפת מתאפיינת במסרים חוזרים לילד שיש בעיה במה שהוא מרגיש וחווה, מסרים שמקטינים את הקשיים ולא מעודדים אותו לבטא רגשות שליליים. לפי התיאוריות, סביבה רגשית לא מתקפת מהווה סיכון להתפתחות של קשיים בויסות רגשי ויכולה לסלול את הדרך להעברה בין דורית של חוסר תיקוף רגשי, שמתווכת דרך קשים בויסות רגשי. כלומר הורים שמתקשים לווסת את הרגשות שלהם מתקשים, בגלל הסערה הרגשית, לתת תוקף לרגשות של הילדים שלהם. ואת זה רואים במחקר. 

בתוך ההקשר הזה אני רוצה להכניס את הסיפור של התנצלות. התנצלות הורית היא בעצם סוג של פרקטיקה מתקפת, ברגע שאנחנו מודות שעשינו משהו לא בסדר ומביעות חרטה אנחנו מעבירות לילד מסר שמתקף את החוויות והרגשות שלו שנגרמו ממשהו שעשינו. לעומת זאת, אם אנחנו לא מתנצלות, או מתנצלות בצורה לא יעילה, אנחנו יכולות להעביר לילד את המסר שמה שהוא חווה או מרגיש הוא לא בסדר, לא מדויק ואפילו שגוי. אפשר לשער שאם הורים לעולם לא מתנצלים בפני הילד, הילד מוצא את עצמו בחוויה מתמשכת של חוסר תיקוף רגשי. וכמו שאמרנו קודם, זה יכול אולי להשפיע על התפתחות מיומנויות הויסות הרגשי שלו.

וכמו שכבר אמרנו קודם, היכולת שלנו כהורים לווסת רגשות היא קריטית כמעט לכל התנהגות הורית יעילה, ובטח ובטח במקרה של התנצלות. הצורך בהתנצלות עולה בדרך כלל בזמן סערת רגשות שיכולה לעורר אצלנו חוויות רגשיות מאיימות, מה שיכול להשפיע על הנטייה והיכולת שלנו להתנצל כמו שצריך בפני הילדים שלנו.

אז בואו נחזור למחקר שלנו ונראה אם יש לכל הסיפור הזה אחיזה מדעית. במחקר השתתפו 186 אמהות שכמו קודם מילאו שאלון שהעריך את הנטייה שלהם להתנצל בפני הילד והן גם השתתפו בפרוצדורה של ההתנצלות בתרחיש ההיפותטי שנועדה להעריך את היעילות של ההתנצלות שלהם. בנוסף, הן ענו על עוד שני שאלונים שמדדו קשיים בויסות הרגשי והעריכו את חוויות ילדות של אותן אמהות, האם הן גדלו בסביבה של הורות לא מתקפת (למשל התבקשו לדרג משפטים כמו "כאשר הייתי בחרדה ההורים של התעלמו מזה").

בואו נגלה מה הם מצאו. קודם כל, כמצופה, נמצא קשר מובהק בין קושי בויסות רגשי לבין נטייה להתנצל ויעילות ההתנצלות. כלומר אמהות שמתקשות יותר לווסת את הרגשות שלהן, מתנצלות פחות וההתנצלויות שלהן יעילות פחות. בנוסף, נמצא שאמהות עם חוויות ילדות לא מתקפות גם מראות יותר קשיים בויסות רגשי. ומי שתיווכו את הקשר בין חוויות הילדות של אמא לבין הנטייה להתנצלות ויעילות ההתנצלות הם הקשיים בויסות רגשי. בקיצור, אמהות שחוות קשיים בויסות רגשי, כנראה בגלל חוויות ילדות של חוסר תיקוף, פחות מתנצלות בפני הילדים ומתנצלות באופן פחות יעיל. 

כך שלפחות לפי המחקר הזה נראה שמוקד משמעותי ביחסים שלנו עם הילדים, במיוחד סביב ענייני ההתנצלות, הוא היכולת שלנו לווסת רגשות. כשאחד הכלים עם הכי הרבה עדויות מחקריות לשיפור בויסות רגשי הוא מיינדפולנס. אני לא אכנס לזה כרגע אבל ממליצה לכן בחום לחקור את העניין, למשל דרך הפודקאסט "קשיבות" או דרך הקורסים החינמים של "תודעה בריאה". אלו אחלה נקודות התחלה ואין לי שום אינטרס בהמלצה הזאת חוץ מלהפיץ את הבשורה.

טוב, אני חושבת שהגיע הזמן לסכם. 

פתחנו את הפרק בלהכיר בעובדה שאין דבר כזה הורה שלא עושה טעויות, כשהשאלה החשובה שעמדה לנגד עינינו היום היא מה כדאי לנו לעשות כשאנחנו טועות- האם אנחנו צריכות או לא צריכות להתנצל בפני הילדים שלנו? ראינו שלהורים שנוטים יותר להתנצל בפני הילד יש מערכת יחסים טובה יותר עם הילד, ההתקשרות שלהם אליו בטוחה יותר. אחר כך ראינו כמה מחקרים שהראו לנו שזה לא מספיק רק להתנצל אלא כדאי גם להתנצל בצורה יעילה. ומה זה אומר בצורה יעילה? אני מזכירה לכן את 6 הרכיבים, כי בעיני זה הדבר הכי חשוב שאפשר לקחת מהפרק הזה:

1. הכרה בכך שעשינו משהו לא בסדר- "זה לא היה בסדר שלקחתי לך את הבובה"

2. הבעת חרטה- "אני מצטערת שעשיתי את זה"

3. הכרה ברגשות ובסבל של הילד- "אני רואה שזה ממש העליב אותך כשלקחתי לך את הבובה מהיד"

4. הבטחה לשנות- "אני מבטיחה שבפעם הבאה קודם אברר איתך מה קרה לפני שאקח לך משהו"

5. הצעה לתקן-  "זה יעזור אם אתן לך חיבוק? או שנשחק יחד בבובות?"

6. הסבר למה זה קרה- "הייתי במטבח ולא ראיתי מה בדיוק קרה ביניכם"

ילדים שהאמהות שלהם נוטות יותר להתנצל ומתנצלות בצורה יותר יעילה מראים פחות בעיות החצנה ובעיות הפנמה ויותר התנהגויות פרו-חברתיות. ולסיום ראינו שאחד המחסומים שיכולים לעמוד בדרכנו בין הרצוי למצוי הוא היכולת שלנו לווסת את הרגשות של עצמנו ולתת תוקף לחוויה הרגשית של הילדים שלנו. אם אתן מזהות קושי בויסות רגשי (ובואו, מי לא, בתקופה הנוראית הזו?) מיינדפולנס הוא אחלה כתובת הכי מבוססת-מחקר שיש בכיוון. 

אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.

אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט

אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא

---

.....

מקורות מחקריים

מחקר שבדק את הקשר בין התנצלות הורית לבין התקשרות:

https://psycnet.apa.org/record/2017-41380-003

מחקר שבדק האם אמהות מתנצלות בצורה יעילה או לא יעילה (בפרק המבוא מופיעה סקירה על הספרות הכללית על התנצלות יעילה):

https://psycnet.apa.org/record/2021-64170-001

מחקר שבדק את הקשר בין מאפיינים של התנצלת הורים לבין היבטים בהתפתחות הילד:

https://psycnet.apa.org/record/2023-33661-001

מחקר שבדק את הקשר בין התנצלות הורית, ויסות רגשי וחוויות הילדות של ההורים:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35978371/

מחקרים שמראים שהורים עם קשיים בויסות רגשי מתקשים לתת תוקף לרגשות של הילדים שלהם:

https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC4024378/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/36914286/

מטא-אנליזות על התרומה המבוססת של מיינדפולנס לויסות עצמי וויסות רגשי:

https://awspntest.apa.org/record/2025-41230-001

https://psycnet.apa.org/record/2018-12098-001