האם זה התפקיד שלנו, כהורים, ללמד את הילדה שלנו להתנצל? ומה אם לא ממש בא לה או שהיא לא באמת מתכוונת לסליחה שיוצאת לה מהפה? בפרק הזה נברר איך התנצלות משפיעה עלינו, גם כמבוגרים וגם כילדים, נכיר מחקרים שבדקו האם יש הבדל בין סליחה שמגיעה מהילד עצמו לבין סליחה שמבקשים ממנו לומר, ונלמד מה הדרך הכי אפקטיבית שבה נוכל לעזור לילדים שלנו לתקן מערכות יחסים.
כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!
מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.
רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!
מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:
ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת מדע, אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.
היום אנחנו הולכות לדבר על סליחות. חשבתי לפרסם את הפרק הזה קצת לפני יום כיפור, אבל הרגשתי שעמוס לנו מדי רגשית בחודש הזה. עם החגים, שנה ל-7 באוקטובר, מלחמה עם לבנון. בקיצור לא חסרות אצלנו דרמות. אבל לשמחתי, הנושא של סליחות רלוונטי אלינו בכל יום בשנה. הרי הילדים שלנו עשו, עושים וימשיכו לעשות דברים שפוגעים באחרים, דברים שלפי הנורמות החברתיות שלנו דורשים התנצלות. העניין הוא שילדים, וגם חלק מהמבוגרים אולי, לא ממש קראו את ספר החוקים החברתיים הגדול. ואז עולה השאלה האם זה התפקיד שלנו בתור הסוכנים החברתיים של הילדים שלנו ללמד אותם להתנצל. כי לפי ההיגיון הבריא, אם לא נבקש מהילד להתנצל, איך הוא ילמד להכיר בזה שהוא פגע במישהו אחר, יקח אחריות וילמד מהטעויות שלו? במילים אחרות, השאלה שנתעסק בה היום היא האם אנחנו צריכות לבקש מהילד שלנו להגיד סליחה, גם אם לא ממש בא לו או שהוא לא באמת מתכוון אליה? כדי לענות על השאלה הזאת אנחנו קודם הולכות לברר איך התנצלות בכלל משפיעה עלינו, גם כמבוגרים וגם כילדים, נכיר מחקרים שהשוו את ההשפעות של סליחה שמגיעה מהילד עצמו לבין סליחה שמבקשים ממנו לומר, ונגלה מה הדרך הכי אפקטיבית לתקן מערכות יחסים בילדות, לפחות לפי המחקר. בואו נתחיל.
איך סליחה משפיעה עלינו כמבוגרים?
לפני שאנחנו נכנסות לשאלה אם צריך או לא צריך לבקש סליחה, אני חושבת שחשוב שנבדוק האם סליחה באמת עושה את האפקט שאנחנו משערות שהיא עושה, כלומר מתקנת את מערכת היחסים שנפגעה.
אז נראה שהתשובה כן. כמבוגרים אני מניחה שהרבה מאיתנו מרגישות שהתנצלות עוזרת לנו לתקן כל מיני עניינים פחות נעימים שקורים בתוך מערכות יחסים, סוג של מנגנון שמאפשר לנו לשמור ולתחזק מערכות יחסים מבלי שהן יתפרקו בקלות. והאמת שזה לא רק היגיון בריא. מחקרים במבוגרים מצאו שהתנצלות משפיעה ממש על הפיזיולוגיה שלנו וגם על איך שאנחנו מרגישות.
למשל במחקר שנערך בארה"ב ביקשו מסטודנטים לתואר ראשון לדמיין תרחיש שבו הם חוזרים למגורים שלהם ומגלים שפרצו להם לדירה וגנבו להם ציוד יקר ערך, גם כספית וגם רגשית. אחר כך ביקשו מאותם סטודנטים לדמיין אחד מ-4 תרחישים אפשריים: בתרחיש אחד הם קיבלו למחרת מכתב עם התנצלות, בתרחיש שני הם קיבלו למחרת את כל החפצים בחזרה, בתרחיש שלישי הם קיבלו את שניהם, כלומר גם התנצלות וגם את החפצים בחזרה, ובתרחיש הרביעי הם לא קיבלו כלום. ובאמת ראו שההתנצלות והחזרת החפצים תרמו כל אחת בפני עצמה לעלייה באמפתיה, סלחנות, הכרת תודה ורגשות חיוביים, בעוד שהן הפחיתו חוסר סלחנות ורגשות שליליים. ברמה הפיזיולוגית, התנצלות הורידה את קצב הלב והפחיתה פעילות שרירית בפנים. באופן מעניין, שנדבר עליו עוד בהמשך, התיקון של הנזק, כלומר השבת החפצים, השפיע באופן משמעותי יותר בהשוואה להתנצלות בלבד. ככה שנראה שכל אחת מההתנהגויות האלה- לבקש סליחה או לפצות על הנזק - ממלאת תפקידים שונים. התנצלות ממלאת את התפקיד של לקיחת אחריות על המעשים מצד הפוגע, בעוד שתיקון הנזק הוא פיצוי מוחשי על חוסר הצדק. ושניהם יחד, וגם כל אחד בנפרד, מצמצמים את הפער בין חוסר לצדק לצדק כמו שהקורבן תופס אותו, מה שיכול לאפשר תיקון במערכת היחסים.
אחת הבעיות המרכזיות במחקר הזה היא שהוא מתבסס על תיאור של מצב היפותטי שלא באמת קורה בלייב. וזו בעיה שגם אליה נחזור בהמשך, אבל ללא ספק היא מגבילה את היכולת שלנו להכליל מתנאי מעבדה לחיים האמיתיים, מה שנקרא בעיה בתוקף האקולוגי. ובכל זאת נראה לי מאוד מעניין שגם לדמיין מצבים כאלה יכול להשפיע עלינו ברמה הפיזיולוגית והרגשית.
האם סליחה משפיעה על ילדים?
אוקיי, אבל כאן מדובר במבוגרים ועכשיו אנחנו רוצות לראות האם התנצלות מצד הפוגע משפיעה גם על ילדים. אני רוצה לספר לכן על כמה מחקרים מעניינים שבדקו את זה.
במחקר אחד, למשל, השתתפו 180 ילדים, חצי מהם היו בני 9 וחצי בני 11. כל ילד שהשתתף במחקר הגיע למעבדה, הושיבו אותו מול מחשב וביקשו ממנו לשחק במשחק מחשב כלשהו של קבלת החלטות שאפשר גם להרוויח בו כסף. נאמר גם לילד שמי שמשחק מולו הוא ילד אחר מבית הספר שלו שנמצא בחדר השני, אבל במציאות הילד לא באמת שיחק עם ילד אחר אלא עם מחשב. אבל את זה הוא לא ידע.
בסבב הראשון במשחק נתנו לילד 20 אסימונים ואמרו לו שהוא יכול לבחור בין שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לשמור את כל 20 האסימונים לעצמו ובסוף הסבב לקבל 10 אסימונים במתנה; אפשרות שנייה היא להעביר את כל 20 האסימונים לחבר לכאורה שנמצא בצד השני, ואז מספר האסימונים ישולש. אבל עכשיו ההחלטה כמה אסימונים הילד יקח הביתה תלוייה בידיים של "החבר" במרכאות שיכול להחליט כמה אסימונים להחזיר לילד אם בכלל. בפועל, ההחלטה של החבר (שלא באמת היה חבר אלא מחשב) נקבעה מראש בלי קשר למה שהילד בחר לעשות עם האסימונים.
מתוך 180 הילדים שהשתתפו במחקר 60 קיבלו 30 אסימונים בחזרה, מה שהחוקרים קראו לו התנהגות מעוררת-אמון. כי הילד בצד השני (שהוא בעצם מחשב) יכל שלא להחזיר כלום, אבל בכל זאת בחר להחזיר בחזרה חצי מהאסימונים שקיבל שזו התנהגות שמצביעה על כך שאפשר לסמוך עליו. 59 מהילדים לא קיבלו שום אסימון אבל אחר כך קיבלו התנצלות במכתב שהיה כתוב בו: "אני מצטער שלא החזרתי לך 30 אסימונים, זה לא הוגן ואני לוקח אחריות". שאר הילדים לא קיבלו אסימונים בחזרה אבל גם לא קיבלו התנצלות. שימו לב שבהשוואה למחקר הקודם עם הסטודנטים והפריצה למגורים, הפעם מדובר באכזבה ותסכול אמיתיים ולא כאלה שצריך לדמיין. כך שלמרות שגם המחקר הזה נערך בתנאי מעבדה, הוא קצת יותר אקולוגי.
אחרי הסבב הזה במשחק, נעשו חילופי תפקידים ועכשיו הילד היה זה שצריך להחליט כמה אסימונים להחזיר לצד השני. בנוסף, החוקרים מדדו אצל הילדים שהשתתפו במחקר גם רגשות חיוביים כמו שמחה, שביעות רצון ותקווה וגם רגשות שליליים כמו כעס, טינה, עלבון ופחד.
אוקיי, בואו נעבור לממצאים.
ילדים שהתנהגו אליהם באופן מעורר אמון, כלומר הילדים שקיבלו בחזרה חצי מהאסימונים מהצד השני, נטו להתנהג בצורה דומה כשהגיע התור שלהם. כלומר ילדים שהצד השני החזיר להם חצי מהאסימונים נטו יותר להחזיר חצי מהאסימונים כשהגיע תורם להחליט. ומה קרה עם הילדים שלא קיבלו את האסימונים? כאן מגיע החלק המעניין שמשווה בין ההתנהגות של הילדים כתלות בשאלה האם קיבלו התנצלות או לא קיבלו התנצלות. אז מסתבר שהילדים שקיבלו התנצלות, נטו יותר להחזיר חצי מהאסימונים לצד השני, למרות שהצד השני לא החזיר להם. נטייה שהייתה אפילו יותר חזקה אצל הילדים הגדולים יותר, בני ה-11 בהשוואה לבני ה-9. בנוסף, הילדים שקיבלו התנצלות דיווחו על יותר רגשות חיוביים ופחות רגשות שליליים. כך שנראה שלסליחה באמת יש אפקט- גם על איך שהילד מרגיש וגם על איך שהוא מתנהג בתוך מערכת היחסים.
מחקרים אחרים בדקו האם התנצלות משפיעה על הרצון או היכולת של ילדים לסלוח. שבמידה מסוימת אפשר לומר שזו הפונקציה המרכזית של התנצלות- אני מבקשת סליחה, הצד השני סולח, והחיים ממשיכים. בלי להיכנס לכל הפרטים אספר לכן שכבר בגיל 4 ילדים סלחניים יותר כלפי פוגע שהתנצל בפניהם בהשוואה לפוגע שלא התנצל, כך שנראה שלסליחה יש אפקט חיובי גם בגיל מאוד מאוד צעיר. נמצא גם שילדים בני 4-9 מצפים שפוגע שהתנצל ירגיש רע יותר בהשוואה לפוגע שלא התנצל. כלומר הם מצליחים לשייך את האקט של ההתנצלות למצב המנטלי של הפוגע- אם הוא מרגיש רע בעקבות מה שהוא עשה או לא. כך שסליחה גם מספרת לילדים משהו על הפרספקטיבה של הצד השני, כאילו מפעילה את היכולת הזו של לקחת את הפרספקטיבה של האחר, מה שנקרא בעגה המקצועית theory of mind.
ונראה שזה עובד גם הפוך. במחקר שהשתתפו בו 185 ילדים מגיל 5 עד 15 נמצא שילדים שקיבלו ציונים גבוהים יותר ב-theory of mind, כלומר ילדים שמצליחים בצורה טובה יותר לראות את הדברים מנקודת מבט של מישהו אחר, גם נוטים יותר לסלוח למי שמתנצל, לפחות בתרחישים היפותטיים.
בקיצור, הקשר בין סליחה ל-theory of mind הוא ממש מעניין בעיני. גם כי עצם הסליחה יכולה להפעיל את הפונקציה הזו של לראות את הדברים מהפרספקטיבה של הצד השני וגם כי ילדים שיש להם יכולת טובה יותר של theory of mind, של לראות את הדברים מהפרספקטיבה של האחר, נוטים גם לסלוח יותר כשמבקשים מהם סליחה. בקיצור, מעניין.
עכשיו אני רוצה לספר לכן על מחקר אחר שבו לא הסתמכו על תרחישים היפותטיים אלא ניסו לייצר אכזבה אמיתית. במחקר הזה השתתפו ילדים בני 4-7 ואמרו להם שיש איזה ילד שאמור לחלוק איתם מדבקות ממש שוות. אחרי כמה זמן, למרבה האכזבה, הם קיבלו פתק שבו הילד הסביר להם שהוא השתמש כבר בכל המדבקות. מבאס. אני מניחה שאם הבת שלי הייתה משתתפת במחקר כזה היא כנראה הייתה משתטחת על הרצפה בבכי זועם. חשוב לציין שבחלק מהפתקים עם הבשורה המאכזבת הייתה גם התנצלות ובחלק מהפתקים לא הייתה התנצלות. במחקר נמצא שמי שקיבלו התנצלות דיווחו שהרגישו טוב יותר והם גם נטו יותר לקבוע שמי שביקש את הסליחה הוא נחמד, זאת בהשוואה כמובן לילדים שלא קיבלו התנצלות. באופן מעניין, ילדים הרגישו טוב יותר כתלות בכמה חרטה הם חשבו שהפוגע מרגיש. כלומר ככל שהם חשבו שהפוגע חש יותר חרטה, ככה התחושה שלהם הייתה טובה יותר.
סיכום ביניים
אם נסכם את החלק הזה, נראה שלהתנצלות יש השפעה חיובית כבר מגיל מאוד צעיר- היא גורמת לילדים להרגיש טוב יותר, היא מגדילה את הסיכוי שהם יסלחו לצד השני, היא מפעילה את מערכת ה-theory of mind ועוזרת לילדים לראות את הדברים דרך הפרספקטיבה של מישהו אחר, שזה אחלה של דבר, והיא גם יכולה לעורר התנהגויות פרו-חברתיות, כמו למשל בניסוי עם האסימונים.
כך שסך הכל נראה שיש לנו טיעון די טוב למה כדאי לעודד את הילדים שלנו לומר סליחה- סליחה משפיעה לטובה על ילדים מגיל מאוד צעיר, אז למה לא בעצם? כאן עולה השאלה האם כל סליחה תעשה את העבודה- כלומר האם סליחה ספונטנית שמגיעה מהילד עצמו תשפיע באותה מידה כמו סליחה שביקשו ממנו לומר? ולשמחתנו, יש כמה מחקרים שבדקו את זה.
התנצלות ספונטנית לעומת התנצלות שמקבלת עידוד
קודם כל, נראה לי ששווה להסתכל מה קורה אצל מבוגרים. באופן מעניין, כשמבוגרים צופים באינטראקציה בין שני אנשים אחרים, הם אכן מעריכים יותר התנצלות ספונטנית מאשר התנצלות שמגיעה רק כי מישהו אחר אמר שצריך להתנצל. לעומת זאת, כאשר הם עצמם נפגעים, באופן אולי קצת מפתיע הם מקבלים את שני סוגי ההתנצלויות, בין אם הן ספונטניות ובין אם לא. יכול להיות שמופעל עליהם לחץ חברתי לקבל את ההתנצלות ולסלוח, אם כי הם רוצים להרגיש טוב יותר עם עצמם, רוצים להיתפס בצורה חיובית יותר על ידי הצד השני, או פשוט כי זה התסריט החברתי שמצופה מהם לעמוד בו. בעיני זה מעלה חומר מעניין למחשבה- לחשוב איך אנחנו מגיבות כשמבקשים מאיתנו סליחה מסוגים שונים. בכל מקרה, נראה שמבוגרים כן מבחינים בין התנצלות שמגיעה מבפנים לבין התנצלות שמגיעה מבחוץ, גם אם במבחן המציאות ההתנהגות שלהם בתגובה לסוג ההתנצלות לא משתנה.
לפני שאנחנו עוברות לדבר על ילדים אני רוצה רגע לשים השולחן את הזווית ההורית. במחקר אמריקאי שהשתתפו בו הורים לילדים בני 3-10, רוב ההורים דיווחו שאם הילד שלהם היה עושה משהו לא נעים בכוונה או בטעות ולא מתנצל מעצמו, הם כן היו מבקשים ממנו להתנצל. אפילו הורים עם סגנון הורות מתירני, כלומר הורות שאין בה יותר מדי גבולות, דיווחו שהם כמעט תמיד יעודדו את הילד להתנצל בפני ילדים אחרים אם הוא עשה משהו פוגע. ואני חושבת שלא צריך מחקרים בשביל לדעת את זה, מספיק לצאת לגן שעשועים ולראות כמה פעמים הורים מבקשים מהילדים שלהם להגיד סליחה. ככה שמאוד סביר שהרבה ילדים מוצאים את עצמם באופן שגרתי מתנצלים מבלי להרגיש חרטה, מקבלים התנצלות שאין בה חרטה או צופים מהצד בהתנצלות ללא חרטה.
מה שמעלה את השאלה האם הילדים מודעים לכך שחלק מההתנצלויות לא בהכרח מבטאות חרטה? והאם זה משנה משהו? בואו נגלה.
נתחיל במחקר קנדי על סליחות בין אחים. במחקר, חוקרת הגיעה לבית של 40 משפחות, ושם בעצם ערכה תצפיות טבעיות של האינטראקציות בין האחים. כלומר, היא ישבה בצד, ניסתה להיות סוג של רואה ואינה נראית, בזמן שהמשפחה התנהלה כרגיל. החוקרות רצו לדעת עד כמה התנצלויות נפוצות בין האחים, מה האופי שלהן ואיך הן משפיעות על האינטראקציה בין האחים. בסך הכל הן קודדו 9 שעות של אינטראקציה בין כל זוג אחים שהשתתף במחקר- 6 סשנים של תצפיות, שעה וחצי כל אחת. החוקרות חזרו על אותו תהליך בשתי נקודות זמן: כאשר האח הגדול היה בן 4.5 והאח הצעיר בן 2.5 בממוצע, ושנתיים אחר כך, כאשר האח הגדול היה בן 6.5 והאח הצעיר בן 4.5 בממוצע.
באופן כללי, נמצא שאחים לא מתנצלים אחד בפני השני יותר מדי, ואם כבר הם עושים את זה זה לרוב אחרי שהם גרמו לפגיעה פיזית. באופן מעניין, התנצלויות ספונטניות שהגיעו מהילדים היו שכיחות יותר מהתנצלויות שהגיעו בתיווך ההורים. והכי מעניין לעניינו- נמצא שילדים בני 6.5 מגיבים טוב יותר כשהאח הקטן מתנצל מעצמו מאשר שההורים שלו מבקשים ממנו להתנצל. מה שבא לידי ביטוי בטיב האינטראקציות בין האחים אחרי ההתנצלות. כאשר האח הצעיר ביקש סליחה מעצמו, האינטראקציה בין האחים לאחר מכן הייתה חיובית יותר. אבל כאשר ההורים היו אלו שביקשו מהאח הצעיר להתנצל, האינטראקציות החיוביות והשליליות בין האחים קרו באותה מידה. כך שנראה שלפחות בגיל 6 ילדים רגישים לשאלה עד כמה ההתנצלות היא כנה או לא.
אבל זה מחקר תצפיתי בלבד, שלכל היותר יכול ללמד אותנו על מתאמים. ועכשיו אני רוצה לספר לכן על מחקר ניסויי שבו ממש שלטו בסוג ההתנצלות כדי לראות איך היא משפיעה על הילד, באופן סיבתי. במחקר השתתפו ילדים בני 6-7 והוא התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון של המחקר הילדים התבקשו לבנות מגדל גבוה מכוסות ואז ביקשו מהם לדמיין איך הם היו מרגישים אם מישהו היה מפרק להם את המגדל ואחר כך עושה אחד מארבעת הדברים הבאים:
מתנצל מעצמו
מתנצל אחרי שאמרו לו שהוא צריך להתנצל
מציע לילד לעזור לו לבנות את המגדל מחדש
לא מתנצל ולא מציע פיצוי.
החוקרים גם ביקשו מהילדים לדרג את הנחמדות של הנסיין במדבקות- יותר מדבקות, יותר נחמד.
בחלק השני של המחקר הילדים כבר לא היו צריכים לדמיין- הם גם התבקשו לבנות מגדל אבל אז הנסיין לידם באמת פירק את המגדל שלהם. ככה שהם לא היו צריכים לדמיין אכזבה, הם פשוט היו מאוכזבים. הם גם לא היו צריכים לדמיין את התגובה של הנסיין. גם כאן היו 4 סוגים של תגובות, הפעם על אמת:
התנצלות ספונטנית
התנצלות בעקבות הוראות מבחוץ
ניסיון לפצות על מה שקרה
התעלמות.
החוקרים רצו לבדוק מה ילדים מצפים להרגיש אחרי התנצלות מסוגים שונים, שזה החלק הראשון של המחקר, ואיך הם מרגישים באמת אחרי התנצלויות כאלה, שזה החלק השני.
כשהילדים התבקשו לדמיין איך הם ירגישו אם מישהו יפרק להם את המגדל שהם בנו, הם ציפו שהתנצלות ספונטנית או הצעה לפיצוי יגרמו להם להרגיש טוב יותר, בהשוואה להתנצלות שמגיעה מבחוץ או לחוסר התנצלות. הם גם דירגו את הנסיין כנחמד יותר. כלומר נראה שכבר בגיל 6-7 ילדים מבחינים בין התנצלות ספונטנית לבין התנצלות שמגיעה מבחוץ, כאשר התנצלות ספונטנית משקפת חרטה כנה יותר על המעשים.
אבל כאן עדיין מדובר במצב "קר", שהילדים לא חוו בעצמם את הפגיעה. השאלה המעניינת מה קרה ברגע האמת, כאשר הילדים חוו את הפגיעה על בשרם, כאשר הנסיין פירק להם בטעות מגדל כוסות ענקי אחרי שהם טרחו עליו כמעט חצי שעה. במקרה הזה התנצלות מכל סוג לא עזרה לילדים להרגיש טוב יותר, כלומר ילדים שביקשו מהם סליחה הרגישו גרוע באותה מידה כמו ילדים שלא ביקשו מהם סליחה. ולא משנה מה היה סוג הסליחה.
אבל נראה שההתנצלות בכל זאת השפיעה על משהו- ילדים שקיבלו התנצלות דירגו את את הנסיין כנחמד יותר. וכאן זה לא היה משנה אם ההתנצלות הייתה ספונטנית או לא. כך שגם אם התנצלות לא משפרת את ההרגשה היא כן יכולה לשקם את הפגיעה במערכת היחסים. והדבר החשוב לענייננו הוא שזה לא משנה אם ביקשו מהנסיין להגיד סליחה או שהוא ביקש סליחה באופן ספונטני, מעצמו. מה שאולי מספר לנו שלפחות מהעיניים של הקורבן, של מי שנפגע, זה לא רעיון כל כך גרוע לעודד את הילדים שלנו לבקש סליחה. כלומר, גם אם הסליחה לא מגיעה לגמרי מהילד, היא עדיין יכולה להשפיע לטובה על מערכת היחסים ולשקם אותה.
חשוב גם לומר שבמחקר הזה מי שנחשב "הפוגע" היה נסיין- גם לא דמות מוכרת וגם לא בגיל של הילד. כך שאולי דברים היו נראים אחרת אם הסיטואציה הזו הייתה מתרחשת בין ילדים בחיים עצמם. זו תמיד הבעיה שלנו במחקרים ניסויים- מצד אחד אנחנו יכולות לשלוט בצורה הרבה יותר טובה במשתנים שמעניינים אותנו, התנצלות במקרה הזה, אבל היכולת שלנו לתרגם את הממצאים מהמעבדה לחיים האמיתיים קצת יותר מוגבלת.
התנצלות כפויה לעומת התנצלות שמקבלת עידוד
אני ממשיכה. אפשר להגיד ובצדק שיש הבדל בין לעודד או להזכיר את הילד לבקש סליחה לבין ממש לכפות עליו להגיד סליחה. כלומר יש הבדל בין להגיד לילדה שלי בשקט בצד "אני חושבת שהוא מאוד נפגע כשנתת לו מכה, תרצי אולי לבקש ממנו סליחה?" לעומת "אני לא מאמינה שעשית את זה! עכשיו תבקשי ממנו סליחה, לא מעניין אותי!".
אז גם כאן יש מחקר שבדק האם זה משנה.
במחקר ביקשו מילדים לשפוט תרחישים מדומים שבהם ילדים עשו משהו לא יפה, נגיד חטפו צעצוע לילד אחר או נתנו לו מכה, ואחר כך ביקשו מהם להגיד סליחה והם עשו את זה ברצון לעומת תרחישים שבהם ביקשו מהילדים להתנצל כמה וכמה פעמים למרות שהם לא רצו. כלומר הם ביקשו מהילדים לשפוט תרחישים של התנצלות עם עידוד אבל מרצון לעומת תרחישים של התנצלות בכפייה.
באופן עקבי עם המחקר הקודם, נמצא שילדים בני 4-9 רואים בהתנצלות מרצון ביטוי של חרטה, מה שמשפר את ההרגשה של מי שנפגע. הדבר החשוב היה שהילד באמת רצה להתנצל, וזה לא משנה אם הוא עשה את זה מעצמו או שמישהו הזכיר לו. העיקר שהוא באמת רצה להתנצל.
אבל כשהחוקרים השוו בין התנצלות שהגיעה מתוך עידוד לבין התנצלות שהגיעה מתוך כפייה כן נמצא הבדל- הילדים טענו שהקורבן שקיבל התנצלות כפויה ירגיש פחות טוב בהשוואה לקורבן שקיבל התנצלות מרצון. באופן מעניין, הילדים הגדולים יותר בקבוצה, מגיל 7 עד 9, היו יותר רגישים להבדל. הצעירים בכל זאת חשבו שיהיה שיפור בהרגשה של הקורבן אחרי ההתנצלות הכפויה, בעוד שהגדולים לא חשבו ככה. הגדולים ראו במי שמתנצל מרצון, גם אם קיבל תזכורת, כמי שאכפת לו מענייני מוסר, בעוד שהם ראו במי שמתנצל בכוח כמי שבעיקר דואג לא להכניס את עצמו לצרות. הם גם דירגו את מי שמתנצל מרצון כנחמד יותר, הבדל שלא נמצא אצל הילדים הקטנים יותר בני ה-4-6.
סיכום ביניים
המחקרים האלו יחד מלמדים אותנו שמבין שלוש האופציות- התנצלות ספונטנית, התנצלות עם עידוד או התנצלות בכפייה- התנצלות ספונטנית היא העדיפה. עושה רושם שזה לא מאוד אפקטיבי לכפות על הילד להתנצל או לאיים עליו בעונש אם הוא לא יתנצל כדי לתקן את מערכת היחסים. עם זאת, אין עדויות לכך שיש משהו רע בלהזכיר לילדים להתנצל בצורה עדינה.
מה עוד אפשר לעשות? לפצות על הנזק
אבל יש משהו שעדיין לא סיפרתי לכן. זוכרות את הניסוי ממקודם עם מגדל הכוסות? אז חוץ מלהתנצל או לא להתנצל אחרי שהמגדל התפרק, היו מקרים שבהם הנסיין הציע לעזור לילד לבנות את המגדל מחדש, מה שנקרא לפצות על הנזק או באנגלית making amends. ועל זה עוד לא דיברנו. למקרה ששכחתן, שום התנצלות לא עזרה לילדים להרגיש טוב יותר אחרי שפירקו להם את המגדל, בין אם ההתנצלות הייתה ספונטנית ובין אם היא קיבלה עידוד. התנצלות משני הסוגים כן גרמה לילדים לדרג את הנסיין כנחמד יותר. בכל מקרה, מסתבר שבמקרים שבהם הנסיין הציע להם לעזור להם לבנות מחדש את המגדל הילדים באמת הילדים הרגישו טוב יותר. חשוב לציין שהם לא הספיקו לבנות את המגדל מחדש, כך שרק עצם הכוונה של הנסיין הספיקה כדי לשפר את ההרגשה שלהם. כמו במקרה של התנצלות, הילדים שהנסיין הציע לעזור להם לבנות את המגדל מחדש גם דירגו את הנסיין כנחמד יותר בהשוואה למקרים של חוסר התנצלות. כך שנראה שבעוד שהתנצלות בלבד יכולה לתקן את מערכת היחסים, פיצוי על נזק יכול גם לשפר את ההרגשה וגם לתקן את מערכת היחסים.
כמו במקרה של מבוגרים, המחקר הזה מלמד אותנו שפיצוי על נזק או כפרה על מעשים יעילים יותר מכל סוג של התנצלות. מה הכוונה לכפר על מעשים? למשל, אני יכולה להציע לילדה שלי להביא פלסטר או קרח לילד אחר שנפצע כי היא הפילה אותו, או להחזיר לו צעצוע שהיא חטפה. אני יכולה להציע לבן שלי לבנות מחדש משהו שהוא פירק או שבר, לנקות את הבלגן, או אפילו לשלם על משהו שהרס מדמי הכיס שלו. אפשר גם להציע לילד להזמין למשחק חבר אחר שקודם הוא לא רצה לשתף אותו במשחק. בקיצור, הבנתן את הרעיון. פשוט לעשות משהו שיכול לגרום למי שנפגע להרגיש טוב יותר.
חוץ מלהזכיר לילד להתנצל ולכפר על המעשים, אפשר גם להדגים איך אנחנו מתנצלות בפני הילדים שלנו וגם בפני אחרים כשהילדים שלנו בסביבה. מה שנקרא מודלינג. אבל לזה אני עוד הולכת להקדיש פרק שלם. אז יש למה לצפות.
לפני שאנחנו מסכמות חשוב לומר שאין המון מחקרים בתחום, שמספר הנבדקים במחקרים השונים הוא לרוב די נמוך וגם לא תמיד מייצג, לא מעט מחקרים מתבססים על שיפוטים של תרחישים היפותטיים ואלו שכן מעוררים פגיעה אמיתית בילד נערכים בתנאי המעבדה שיש להם גם את המגבלות שלהם. ובכל זאת, אני חושבת שהמחקרים האלו כן מאירים נקודות חשובות ומעניינות כמו ההבדל בין כפייה לעידוד של התנצלות והחשיבות של פיצוי על הנזק שעולה גם במחקרי מבוגרים.
יאללה בואו נסכם,
המחקרים שראינו היום מלמדים אותנו שהתנצלות ופיצוי על המעשים חשובים כדי לשמור על מערכות יחסים טובות, גם עבור מבוגרים וגם עבור ילדים. נראה שכדאי לאפשר לילד מרחב להתנצל באופן ספונטני אבל אם זה לא קורה אפשר לעודד אותו לעשות את זה. למשל לשאול "מה אפשר לעשות כדי לגרום לילדה שבוכה להרגיש טוב יותר?". כי כבר ראינו שהתנצלות גם אם מגיעה מתוך עידוד עוזרת בתיקון מערכת היחסים בהשוואה לחוסר התנצלות. במיוחד אצל ילדים צעירים. עם זאת, חשוב לשים לב לא לכפות על הילדים להגיד סליחה. מעבר להתנצלות, נראה ששווה לעודד את הילדים שלנו לא רק להתנצל אלא גם להציע פיצוי, לכפר על המעשים שלהם. וכמו תמיד- להיות מודל בעצמנו. כמו שהבטחתי לכם בקרוב יתפרסם פרק שלם בנושא.
אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.
השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.
אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.
תודה לאלמוג כהן העורך של הפודקאסט
אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא.
.....
מקורות מחקריים
מחקרים על השפעת התנצלות על מבוגרים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/20804242/
https://psycnet.apa.org/record/2012-17288-003
https://psycnet.apa.org/record/2020-41017-002
https://psycnet.apa.org/record/2020-41017-003
מחקר שבדק את ההשפעה של התנצלות על מדדים פיזיולוגים בקרב מבוגרים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32231606/
מחקר שהדגים את ההשפעה של התנצלות בבניית אמון מחדש בקרב ילדים (משחק האסימונים):
https://doi.org/10.1016/j.jecp.2018.05.008
מחקרים על השפעת התנצלות על סלחנות בקרב ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29607484/
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/21121464/
מחקר שהראה שילדים עם יכולת theory of mind גבוהה יותר נוטים יותר לסלוח:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/34647787/
מחקר ניסויי שבדק את ההשפעה של התנצלות לאחר אכזבה אמיתית על בני 4-7:
https://psycnet.apa.org/record/2012-09645-001
מחקר שהראה שמבוגרים מעריכים יותר התנצלות ספונטנית על פני התנצלות שמגיעה מבחוץ:
https://psycnet.apa.org/record/2007-02840-004
מתי ולמה הורים מעודדים את הילדים שלהם להתנצל?
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5386507/
מחקר תצפיתי על התנצלויות בין אחים:
https://psycnet.apa.org/record/2010-00300-009
מחקר שבדק את ההשפעה של התנצלות ספונטנית, התנצלות מעודדת ופיצוי על נזק (ניסוי מגדל הכוסות):
https://psycnet.apa.org/record/2015-51592-001
מחקר שהשווה בין התנצלות ספונטנית, מעודדת או כפויה:
https://psycnet.apa.org/record/2018-61032-005
על התנצלויות של הורים בפני הילדים:
https://psycnet.apa.org/record/2021-64170-001
Kommentare