האם אימוני שינה גורמים לנזק?

האם כשתינוק נשאר לבד בחדר גם אם לכמה דקות הוא לא לומד לישון אלא לומד שאף אחד לא יגיע אליו, מתמלא ייאוש ובסופו של דבר מכבה את עצמו? בשביל מה צריך לבכות כל כך הרבה אם אף אחד לא בא? ואם זה מה שהתינוק לומד בלילה, למה שזה לא יהיה רלוונטי גם ביום? האם ההתעלמות של ההורים מסימני המצוקה של התינוק במהלך הלילה לא גורמת לנזק לקשר בין התינוק להורים? האם להשאיר אותו לבכות את עצמו לדעת זה לא אתגר גדול מדי בשביל יצור כל כך קטן ולא בשל? 

זהו לב לבו של הטיעון נגד אימוני שינה ובפרק הזה אנחנו הולכות לברר אם יש לטיעון הזה בסיס מדעי. ונקנח בכמה אלטרנטיבות רכות יותר לאימוני השינה המוכרים ואפילו נקבל המלצה אחת חד משמעית 😊

לדיון על הפרק

סדרת הסתגלות למסגרות ב-54% הנחה עד ה-11.8: https://bit.ly/4fxfs1x

קוד קופון להנחה: podcast

כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.

רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!

לחצו כאן לרשימה מלאה של המקורות המחקריים.

סקירות נוספות על שינה

מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע הורות מבוססת מדע. אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.

שלום לכולן, היום אנחנו ממשיכות את המסע שלנו בניסיון להבין מה למדע יש לומר על אחד הנושאים הנפיצים ביותר בעולם ההורות- אימוני שינה. בפרק הקודם דיברנו על זה שהעמדות של הורים בנושא של אימוני שינה מתחלקות לשתיים בצורה די קיצונית: או בעד אימוני שינה או נגד אימוני שינה, בלי הרבה אמצע ביניהם. הבטחתי לכן שהיום נבדוק מה הבסיס המדעי לטיעונים המרכזיים נגד אימוני שינה, אבל קודם אני רוצה שנעשה יישור קו קצר עם הדברים שגילינו בפרק הקודם. 

בפרק הקודם, בתור התחלה, הכרנו את הקונטקסט ההיסטורי שבו הופיעו אימוני השינה והבנו למה הם הצליחו לתפוס כל כך חזק. בקצרה, גילינו שאסופת חרדות לבריאות ולהתפתחות של ילדים הובילה לכך שבמהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 תינוקות וילדים עברו לישון בחדר נפרד, לראשונה בהיסטוריה של המין האנושי. בנוסף, באותה תקופה כל מוסד ההורות עבר מדיקליזציה ככה שהורים הפסיקו לסמוך על עצמם והתחילו להסתמך כמעט באופן בלעדי על המלצות ועצות של מומחים. מה שנכון במידה מסוימת גם היום. כל השינויים האלו הכינו את הקרקע טוב טוב, במשך כמעט 100 שנה, ככה שכשאימוני השינה הופיעו בפעם הראשונה בשנות ה-80 הם הצליחו לתפוס בצורה די מטורפת. אחרי שסיימנו עם החלק ההיסטורי, הכרנו את השיטות השונות שנכנסות תחת הכותרת "אימוני שינה" ויצאנו לברר האם הן באמת יעילות כמו שמבטיחים לנו. גילינו שאימוני שינה אכן יעילים בשיפור השינה של ילדים ושל הורים, לפחות בטווח הקצר ולא לפני גיל חצי שנה. כמובן תוך כדי שהחזקנו בראש את המגבלות של המחקרים בתחום. ואחרי כל זה שאלנו את עצמנו האם זה שמשהו עובד זה בהכרח הופך אותו למשהו טוב?

שאלה שמביאה אותנו בעצם אל הפרק של היום שבו ניגע בלב לבו של הטיעון נגד אימוני שינה ונברר האם יש בסיס מדעי לכל הנזקים שמבטיחים לנו במחנה השני- האם אימוני שינה גורמים לסטרס שפוגע במוח? האם הם גורמים לנזק ארוך טווח להתפתחות? והאם הם באמת הורסים את הקשר שלנו עם הילדים? ולסיום, נבדוק גם אם יש דבר כזה אימוני שינה רכים יותר, והאם הם יעילים באותה מידה כמו אימוני השינה המקוריים. הרי הבטחתי לכן בפרק הקודם שאנחנו לא הולכות להישאר רק בקצוות הקיצוניים, אלא לפתוח מרחב ביניהם כך שכולנו נוכל להתמקם לנו בנוחות על הספקטרום, בלי רגשות אשם מיותרים.

בואו נתחיל בלדבר על הסטרס

אחד הטיעונים המרכזיים נגד אימוני שינה זה שתינוקות שנשארים לבכות לבד בחדר נמצאים במצוקה עד כדי כך גדולה, שאין להם שום יכולת להתמודד איתה, חוץ מלכבות את עצמם. מה שחלק קוראים לו "ייאוש נרכש". אבל איך אפשר בכלל לדעת שתינוקות חווים סטרס? תינוקות לא ממש יכולים למלא שאלונים ולספר לנו איך הם מרגישים. אז אחת הדרכים להתמודד עם המגבלה הזו של המחקר היא למדוד את הפרשת הורמון הקורטיזול אצל תינוקות. ולמי שלא מכירה, קורטיזול הוא הורמון שמשתחרר בזמן סטרס. אז למרות שאין לנו דרך ישירה למדוד סטרס, הפרשת הקורטיזול כן יכולה לספר לנו משהו על החוויה הפנימית של התינוק, גם אם בצורה יותר עקיפה. ולמה זה מעניין? הטענות הן שסטרס משמעותי בראשית החיים יכול להשפיע על מערכת הסטרס של הגוף ולהפוך אותה ליותר ריאקטיבית מה שמעלה את הסיכון להתפתחות של בעיות פיזיות ונפשיות בעתיד. השאלה החשובה כאן היא האם אימוני שינה נכנסים תחת הקטגוריה של סטרס משמעותי. בשביל זה אין לנו ברירה אלא למדוד קורטיזול. 

אבל אני אומרת מראש, כדאי לכן מאוד להנמיך ציפיות. הצלחתי למצוא בסך הכל שלושה מחקרים על אימוני שינה שמדדו גם קורטיזול, כאשר רק אחד מהם מדד קורטיזול בזמן אמת. בגלל שהשאלה כאן היא על סטרס אקוטי במהלך אימון השינה עצמו אני לא אכנס לשני המחקרים האחרים, שבאחד מהם מדדו קורטיזול שבוע אחרי אימון השינה ובשני מדדו קורטיזול 5 שנים מאוחר יותר. לא בטוחה מה אפשר ללמוד על הקשר בין אימוני שינה לבין סטרס אקוטי כשמודדים קורטיזול בפערי זמן כל כך גדולים. מחקר שבדק את זה מראה שעליה בקורטיזול אצל תינוקות מתחילה כמה דקות אחרי אירוע מלחיץ ומתחילה לדעוך כעבור 25 דקות בערך, כך שלא ברור מה זה עוזר למדוד קרטיזול שבוע או 5 שנים אחרי האירוע המלחיץ.  

אז נשארנו עם מחקר אחד ויחיד שפורסם לפני 12 שנים ובו מדדו רמות קורטיזול בזמן אימון השינה. למעשה, זה המחקר שכל המתנגדים לאימוני שינה מנפנפים בו כהוכחה מדעית לנזק שגורמים אימוני שינה. אני מניחה שכבר שמעתן על המחקר הזה. למי שלא, אני קודם אספר לכן מה אומרים על המחקר הזה ברשת ואחר כך נכנס לפרטים שלו כדי לבדוק האם יש לזה בסיס. 

הנרטיב המוכר הולך ככה: תינוקות במחקר עברו אימון שינה. ביום הראשון רוב התינוקות בכו 20 דקות לפחות ונרשמה עלייה ברמות הקורטיזול גם אצל התינוק וגם אצל האמא. ביום השלישי התינוקות כבר הפסיקו לבכות, אבל רמות הקורטיזול שלהם נשארו גבוהות. זו למעשה ההוכחה לכך שהתינוקות היו לחוצים ובו-זמנית גם לכך שהם נכנעו ואין בכוונתם להמשיך במחאות. זה כמובן ציטוט, כן? האמהות לעומת זאת נרגעו כשהבכי פסק ולא ייצרו עוד קורטיזול. מה שאומר שהסנכרון הטבעי בין האם לתינוק לא מתקיים כשעושים אימון שינה- התינוק בסטרס כי הוא לא מקבל מענה לצרכים שלו אבל אמא שלו רגועה כי התינוק לא בוכה ומבחינתה הכל סבבה. 

אני קראתי על המחקר הזה בפעם הראשונה כשהבת הגדולה שלי הייתה בת כמה שבועות בספר של ד"ר סירס The baby book. הוא הציג שם את המחקר הזה באופן מאוד דומה לאיך שהצגתי אותו עכשיו. אז זה שכנע אותי שאימוני שינה זה רעיון רע מאוד, ואני בטוחה שהוא שכנע ככה גם הרבה הורים אחרים. אבל מה שלא עשיתי אז זה לקרוא את המחקר עצמו. וכשקוראים את המחקר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת, או אפילו הרבה אחרת.

כשאתן שומעות על המחקר הזה אתן בטח מדמיינות לעצמן בראש הורים שמניחים את התינוק שלהם במיטה ויוצאים מהחדר, אולי בודקים כל כמה זמן מה שלומו, עוזרים לו לחזור לישון ואז יוצאים שוב. כמה ימים כאלה, שמערבים בכי, ובסוף הילד נרדם ללא מחאה. אבל לא ככה דברים נראו במחקר המדובר. המחקר הזה לא נערך בבית של המשפחה אלא בבית חולים ומי שעשה את אימון השינה הם לא ההורים של התינוק אלא אחיות בבית החולים. בערב לפני השינה, האמהות ארגנו את התינוקות שלהן לקראת הלילה יחד עם האחיות- מקלחת, חיתולים, עניינים - ואחר כך יצאו מהחדר והלכו לישון בחדר צמוד כשהן משאירות את התינוקות עם האחיות. האחיות ולא האמהות היו אלו שהשכיבו את התינוקות לישון והיו אחראיות על הטיפול בהם גם במהלך הלילה. ומבין הסוגים השונים של אימוני שינה, במחקר הזה היה בחרו באימון השינה הקשוח ביותר. cry it out טהור שבו השאירו את התינוקות לבד בחדר למשך כל הלילה והתעלמו מכל קריאה או בכי. כמו שהסברתי בפרק הקודם, הרבה מומחים וחוקרים מסכימים שמדובר בשיטה קשה מדי ולכן לא ממליצים עליה ומחקרים חדשים יותר בכלל לא מתעסקים איתה. 

אז מה אני מנסה להגיד בעצם? לא משנה מה יהיו תוצאות המחקר, הן יהיו רלוונטיות רק לסטינג שתיארתי עכשיו- אימון שינה מסוג cry it out טהור במסגרת בית חולים שהועבר על ידי אחיות, הרחק מהסביבה המוכרת של התינוק והרחק מדמויות טיפול מוכרות. סטינג שרחוק מלהיות אקולוגי ולשקף את המציאות של הורים רגילים כמונו שמתחבטים אם לעשות אימוני שינה או לא. מעבר לזה במחקר השתתפו רק 25 דיאדות אם-תינוק מה שעוד יותר מקשה עלינו להסיק משהו ממחקר כזה.

ועכשיו נדבר על הממצאים. במחקר מדדו את רמות הקורטיזול אצל התינוקות והאמהות דרך דגימות רוק בשתי נקודות זמן. בזמן ההתארגנויות לשינה, אז התינוקות היו עם האמהות שלהם, ו-20 דקות אחרי שהתינוק נרדם לבד בחדר. המדידות האלה נלקחו ביום הראשון וביום השלישי לאימון השינה. בואו נתחיל מהנתונים של התינוקות. גם ביום הראשון וגם ביום השלישי של אימון השינה לא הייתה עליה ברמות הקורטיזול אצל התינוקות בין שתי נקודות הזמן שנמדדו. כלומר לא הייתה עליה בקורטיזול בין זמן ההתארגנויות לשינה, כשהתינוק עדיין היה עם אמא שלו, לבין הזמן שבו התינוק כבר ישן 20 דקות אחרי שנרדם לבד בחדר. שזה נתון מעניין בפני עצמו, עצם זה שאנחנו לא רואות הבדל ברמות הקורטיזול זמן קצר לפני וזמן קצר אחרי אימון השינה. 

אבל מה שהחוקרות התעניינו בו במיוחד היה הסנכרון בין רמות הקורטיזול של האמא לבין רמות הקורטיזול של התינוק. ביום הראשון של אימון השינה רמות הקורטיזול של האמא ושל התינוק היו בקורלציה חיובית אבל ביום השלישי הן היו בקורלציה חיובית רק בזמן ההתארגנויות לשינה, כשתינוק היה עם אמא שלו. אחרי שהתינוק נרדם, רמות הקורטיזול של האמא צנחו בעוד שרמות הקורטיזול של התינוק נשארו אותו דבר. הטענה של החוקרות הייתה שביום השלישי האמא והתינוק כבר לא היו מסונכרנים פיזיולוגית. התינוק עדיין היה בסטרס אבל אמא הייתה רגועה כנראה כי היא לא שמעה אותו בוכה. במילים אחרות, לפי החוקרות הביטוי של הסטרס של התינוק אמנם נעלם ברמה ההתנהגותיות, כלומר הוא לא בכה, אבל הוא כן נשאר ברמה הפיזיולוגית. ובגלל שהאמא לא הייתה מודעת לסטרס הפיזיולוגי הזה אז היא עצמה לא הייתה בסטרס ומכאן קיבלנו חוסר סנכרון פיזיולוגי בין האמא לתינוק. 

אז יש לי כמה דברים להגיד כאן. קודם כל, בניגוד למה שאומרים על המחקר הזה, אי אפשר להגיד שהייתה עלייה ברמות הקורטיזול של האמא ושל התינוק בעקבות אימון השינה. ולמה אני אומרת את זה? פשוט כי לא מדדו קורטיזול באחד הלילות לפני שאימון השינה התחיל. ככה שגם אם נסכים על זה שעלייה בקורטיזול משקפת עלייה בסטרס, במחקר הזה אי אפשר לדבר על עלייה כי אין לנו נקודת בייסליין להשוואה. החוקרים לא מדדו את רמות הקורטיזול של התינוקות והאימהות לפני שהכל התחיל. אז נכון שביום השלישי התינוקות הפסיקו לבכות למרות שרמות הקורטיזול שלהם ברוק לא השתנו, אבל אם אין לנו דרך לדעת מה היו רמות הקורטיזול שלהם לפני אימון השינה אין לנו דרך לדעת אם זה לא היה המצב גם קודם. ולכן לא ברור אם רמות הקורטיזול שלהם באמת משקפות סטרס. ואולי הבעיה הכי משמעותית במחקר הזה היא שלא הייתה קבוצת ביקורת, קבוצה של תינוקות שלא עברו אימון שינה. ככה שאנחנו לא יכולות לדעת אם רמות הקורטיזול של תינוק שעבר אימון שינה ורמות הקורטיזול של אמא שלו נראו ככה בגלל אימון שינה או בגלל סיבות אחרות. יכול להיות שמה שהשפיע כאן זה שאימון השינה התרחש בבית חולים עם דמות זרה, ואם הוא היה קורה בבית דברים היו נראים אחרת. ודבר אחרון- החוקרים מדדו רמות קורטיזול רק 3 ימים לתוך אימון השינה ויכול להיות שרמות הקורטיזול של האמא ושל התינוק היו מסתנכרנות שוב כמה ימים אחר כך. אבל את זה לעולם לא נדע. 

אם אתן שואלות אותי, המחקר הזה די חסר ערך לדיון שלנו על אימוני שינה. הוא בעייתי בכל כך הרבה רמות שבעיני אין ממש מה לקחת ממנו. אבל האם זה אומר שתינוקות לא חווים סטרס בזמן אימון שינה? האם זה אומר שהסטרס הזה לא יכול להזיק להתפתחות המוח שלהם, או לכל הפחות לשנות את המסלול שלה? לא, זה לא אומר את זה ובהחלט יכול להיות שתינוקות משלמים מחיר כזה, אבל אין לנו באמת דרך לדעת. והמחקרים הקיימים לא עוזרים לנו בזה. אז לכל מי שטוענים שתינוקות שעוברים אימון שינה חווים ייאוש, תחושת נטישה ואכזבה בגלל שההורים שלהם נעלמים באופן פתאומי ובלתי צפוי- יכול להיות שאתם צודקים, אבל צר לי להודיע שלטענות האלו אין בסיס מדעי. לפחות בינתיים. ובבקשה תפסיקו לצטט את המחקר הזה על הקורטיזול, סליחה אבל הוא באמת מחקר פח.

ובכל זאת, כדי לסגור את הדיון שלנו על סטרס ואימוני שינה כמו שצריך אני כן רוצה לספר לכן על כמה מחקרים שמדדו רמות קורטיזול בהקשרים דומים. כלומר לא מדובר במחקרים של אימוני שינה, אבל אולי כן נוכל ללמוד מהם משהו גם אם באופן עקיף. קודם כל יש כמה מחקרים שמצביעים על כך שבכי של תינוקות גורם לסטרס פיזיולוגי- הוא מעלה את לחץ הדם של התינוק, את קצב הלב שלו וגם את רמות הקורטיזול. וגם מצאתי מחקר אחד שבדק את הקשר בין ההתנהגות ההורים בזמן ההשכבה ובמהלך הלילה לבין רמות הקורטיזול של התינוק בשנה הראשונה לחיים. במחקר השתתפו 82 אמהות ותינוקות שצולמו בוידיאו במהלך לילה אחד בשלוש נקודות זמן- בגיל 3 חודשים, בגיל חצי שנה ובגיל 9 חודשים. באותו יום שבו הם צולמו בוידיאו נלקחו גם דגימות רוק של קורטיזול מהתינוק בזמן ההשכבה ובוקר לאחר מכן. החוקרים קודדו את צילומי הווידיאו כדי להעריך את הזמינות הרגשית של האמא בזמן ההשכבה ואת התגובתיות שלה אל התינוק במהלך הלילה. אמהות עם זמינות רגשית גבוהה הן אמהות שקודם כל מבחינות בסימנים שמגיעים מהתינוק, אחר כך מפרשות אותם כמו שצריך ולבסוף גם מגיבות אליהם בצורה מותאמת. ומה הן מצאו? אצל תינוקות שהאמהות שלהן היו יותר זמינות רגשית במהלך הלילה רמות הקורטיזול היו נמוכות יותר בהשוואה לתינוקות האחרים. באופן מעניין, רמות הקורטיזול אצל התינוקות לאמהות עם זמינות רגשית נמוכה יותר דעכו לאורך השנה הראשונה לחיים. מה יכול להסביר את זה? יכול להיות שהתינוקות נעשו פחות רגישים לזמינות הרגשית של אמא שלהם עם הגיל ויכול להיות גם שהם פשוט הסתגלו לתנאים. הממצאים לגבי קורטיזול וההתנהגות של אמהות במהלך הלילה עצמו קצת פחות ברורים. אז כן, נראה שתינוקות רגועים יותר כשהאמהות שלהן יותר זמינות רגשית בזמן ההשכבה, אבל לא ברור אם זה מחייב שהן ישארו שם עד שהוא נרדם. ושוב, אם השאלה שלנו האם אימון שינה גורם לסטרס גדול מדי מכפי שהתינוק יכול לשאת מבלי שיגרם לו נזק המחקר הזה לא ממש עוזר. 

האם אימוני שינה גורמים לנזק ארוך טווח?

אוקיי, אז הבנו שהמחקרים הקיימים לא מספיקים לנו כדי לקבוע אם אימוני שינה באמת גורמים למצוקה וסטרס משמעותיים לתינוק, אבל מה עם הנזקים ארוכי הטווח שהבטיחו לנו? פגיעה בהתקשרות, פגיעה בהתפתחות הרגשית והחברתית, אובדן אמון בהורים ובעולם? האם לטענות האלו יש בסיס מדעי? אז גם כאן אם תשאלו את הרשת תגלו שאין כאלו, ולא סתם אין אני מצטטת לכן כאן כותרת מעיתון הארץ "מחקרים מלמדים שלאימון שינה אין השלכות שליליות, רק חיוביות". וואלה. אני כאמור מתה על הנחרצות הזו, כי זו באמת אחלה הזדמנות בשבילי לקבל מוטיבציה לבדוק מה המחקרים באמת מלמדים אותנו.

אז יש בסך הכל שני מחקרים ניסויים שניסו לענות על השאלה האם אימוני שינה גורמים לנזק ארוך טווח להתפתחות הרגשית ולבריאות הנפשית. ומה הכוונה במחקרים ניסויים? הסברתי את זה בפרק הקודם אבל אני אסביר שוב. בגדול, לוקחים הורים ובאופן אקראי מחלקים אותם לקבוצות, קבוצה אחת עוברת הדרכה איך לעשות אימון שינה, וקבוצה אחרת לא. ככה שיש לנו קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת והרעיון הוא להשוות ביניהן- ככה שאם יש הבדלים אפשר לשייך אותם לאימון השינה. 

אחד המחקרים המצוטטים ביותר בתקשורת בהקשר הזה הוא מחקר אורך אוסטרלי שהתפרסם בשנת 2012. במחקר עקבו אחרי 328 תינוקות במשך 5 שנים, כאשר ההורים של חצי מהתינוקות האלה קיבלו הדרכה על אימון שינה וההורים של שאר התינוקות לא קיבלו שום הדרכה, לפחות לא במסגרת המחקר. חמש שנים מאוחר יותר לא נמצאו הבדלים בין הילדים, בין אם היו בקבוצת אימון השינה ובין אם בקבוצת הביקורת, מבחינת בעיות רגשיות או התנהגותיות, מצב נפשי, לחץ כרוני וטיב מערכת היחסים בין הילד להורים.

במחקר אורך אחר שהתפרסם בשנת 2016, גם הוא מאוסטרליה, גם לא נמצאו הבדלים בין ילדים בקבוצת אימון השינה לבין ילדים בקבוצת הביקורת. במחקר הזה בדקו רמות קורטיזול במהלך שלושה חודשים אחרי שההורים קיבלו את ההדרכה- או לעשות אימון שינה, או הדרכה כללית על שינה. בנוסף, כעבור שנה לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות מבחינת בעיות רגשיות או התנהגותיות וגם לא מבחינת התקשרות בטוחה. הסברתי איך מודדים התקשרות בטוחה לפני שני פרקים, מוזמנות לחזור לשם.

סך הכל מרגיע. אבל רגע לפני שאתן משתכנעות שאימוני שינה לא גורמים לנזק, אני מזכירה לכן את המגבלות של המחקרים על אימוני שינה שדיברנו עליהן בהרחבה בפרק הקודם. המשפחות בשני המחקרים האלו נבחרו להשתתף בהם מלכתחילה כי הן התלוננו על בעיות השינה של התינוקות שלהם. מאוד סביר שגם המשפחות בקבוצת הביקורת קיבלו עזרה חיצונית במהלך השנים שכוללת גם אימון שינה. וגם סביר מאוד שחלק מההורים שקיבלו הדרכה לעשות אימון שינה, לא עשו אותו בסוף. או שהם אימצו רק חלק מההמלצות, כמו למשל שגרת ערב קבועה אבל לא מעבר. הבעיה הגדולה באמת היא שהחוקרים בכלל לא בדקו מה ההורים עשו בפועל. למעשה יהיה מדויק יותר להגיד ששני המחקרים האלו בדקו את ההשפעה של הדרכה ותמיכה בנושא שינה ולא את ההשפעה של אימוני שינה- כי כאמור אי אפשר להבטיח שכל ההורים בקבוצת הניסוי עשו אימון שינה, או שכל ההורים בקבוצת הביקורת לא עשו אימון שינה. ובגלל ששתי הקבוצות האלה- קבוצת אימון השינה וקבוצת הביקורת- הן מלוכלכות, קשה להשוות ביניהן כמו שצריך. 

אז אחרי שנכנסו לפרטים, האם עכשיו אתן עדיין חושבות שלאימוני שינה אין השלכות שליליות, רק חיוביות? לא יודעת מה איתכן, אבל אני ממש לא השתכנעתי. כך שכמו במקרה של קורטיזול, יכול להיות שאימוני שינה לא גורמים לשום נזק בטווח הארוך, ויכול להיות גם שכן. אבל המחקרים הקיימים לא מספיקים לנו כדי לקבוע את זה באופן חד משמעי. 

מחקר חדש יותר של ד"ר מיכל קהן, חוקרת ישראלית שהייתה גם דוקטורנטית של פרופסור אבי שדה ז"ל, אולי יכול לשפוך עוד אור על שאלת הנזקים. במחקר הזה יותר מ-2000 הורים לילדים בני 3 חודשים עד שנה וחצי נשאלו על החוויות שלהם מאימוני שינה. 64% מההורים במחקר עשו אימון שינה לתינוק שלהם וכל שאר ההורים לא. אימוני שינה במחקר הזה כללו cry it out טהור, cry it out  מדורג או "שיטת חמש הדקות" ו-camping out. אם אתן לא בטוחות על מה אני מדברת, בפרק הקודם פירטתי בהרחבה על כל אחת מהשיטות האלו. בניגוד למחקרים שהצגתי קודם, במחקר הזה השאלה אם לעשות אימון שינה או לא הייתה בחירה של ההורים. אז האם כאן נמצא עדויות לנזקים ארוכי טווח לקשר? התשובה היא לא. במחקר הזה לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות מבחינת בונדינג בין ההורה לילד, לפחות לפי דיווחי ההורים. 

כך שכאשר הורים לא מוקצים אקראית להתערבות כלשהי- אלא משתמשים באסטרטגיות לבחירתם- לא נראה שהמשפחות סובלות מהשלכות מזיקות לקשר. לפחות לא באופן סיסטמטי. כלומר יכול להיות שמשפחות מסוימות לא יכולות בכלל לשאת את המחשבה על אימון שינה וטוב להן. ויכול להיות שמשפחות מסוימות ממש בסדר עם אימון שינה וגם להן טוב. בממוצע לפחות.

ואולי כאן שווה להקדיש כמה דקות כדי לדבר עלינו. זוכרות את המודל הטרנזקציונלי מפרק 6? זה שהסביר לנו למה השינה של הילד היא לא אך ורק תוצר של מה אנחנו עושות או לא עושות בלילה, אלא של עוד כל כך הרבה דברים כמו מי הילד, מי אנחנו ומה קורה בסביבה הקרובה והרחוקה של הילד ושלנו. אז תתפלאו לשמוע אבל לא כולנו בנויות אותו דבר. ומה שבלתי נסבל להורה אחד יכול להיות ממש סבבה להורה אחר. וזה נכון גם בהקשר של אימוני שינה. במחקר ישראלי של מיכל קהן הקצו אקראית 91 תינוקות בני 9 חודשים עד שנה וחצי לשתי קבוצות: בקבוצה אחת הורים קיבלו הדרכה על "שיטת חמש הדקות" ובקבוצה השנייה הורים קיבלו הדרכה על שיטת camping out, שזה פלוס מינוס כמו שיטת חמש הדקות רק שההורים לא יוצאים מהחדר של הילד. המטרה במחקר הזה הייתה לבדוק האם יש קשר בין מאפיינים של ההורים עצמם לבין ההצלחה של אימוני השינה. באופן אולי לא כל כך מפתיע נמצא שאימוני השינה לא כל כך הצליחו אצל הורים עם סבילות נמוכה יותר לבכי והורים שתופסים בכי כסימן של מצוקה. אולי אלו בדיוק ההורים שמספרים לנו בקבוצות פייסבוק על החוויות הטראומטיות שלהם עם אימוני שינה. עבורם כנראה מדובר בחוויה טראומטית, אבל האם זו תהיה חוויה טראומטית לכולם? כנראה שלא. כך שבתוך כל הדיון הזה על אימוני שינה חשוב שנשאל גם מי אנחנו- מה התפיסות שלנו, איך אנחנו מפרשות את סימני המצוקה של הילדים שלנו ועד כמה אנחנו יכולות לשאת בכי. 

אז מה ראינו? למרות שהדבר העיקר שהורים מתנצחים עליו בנוגע לאימוני שינה הוא שאלת הנזקים, מעט המחקרים שקיימים לא באמת מספיקים לנו כדי להכריע האם אימוני שינה גורמים לנזק או לא גורמים לנזק. כך שאם אתן נתקלות בדיון שבו נאמר במפורש שאימוני שינה בטוחים לחלוטין או שאימוני שינה גורמים לנזק וודאי, תשלחו אותם להקשיב לפרק הזה. 

אימוני שינה רכים

הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו היום מה שנקרא "אימוני שינה רכים יותר" או "אימוני שינה בלי בכי". כשמדברים על אימוני שינה, אנחנו לרוב מדמיינות תינוקות שנשארים לבד בעריסה לבכות את עצמם לדעת עד שהם נרדמים. אבל יש גם אלטרנטיבות. בפרק הקודם סיפרתי לכן על הסוגים השונים של אימוני שינה, לפחות כאלה שנבדקו במחקר. שניים מבין הסוגים האלו יכולים להיחשב כשיטות רכות יותר להתערבות בשינה. 

הראשונה מביניהן היא דחיית שינה או באנגלית bedtime fading בשילוב עם טקס שינה והשנייה היא camping out. אני מזכירה, בשיטת bedtime fading דוחים את השינה של התינוק כמה שיותר עד שהוא ממש גמור, אז מכניסים אותו למיטה ומרוב עייפות הוא פשוט נרדם בכוחות עצמו. בנוסף, בשיטה הזו משלבים את זמן ההשכבה עם טקס שינה שכולל למשל של אמבטיה רגועה, שיר, סיפור, מסאג', משהו כמו 20 דקות, כך שהתינוק לומד לקשר בין ריטואלים צפויים ונעימים של זמן ההשכבה לבין הירדמות. וכך כל כמה זמן מקדימים את שעת השינה ב-10 דקות רבע שעה עד שמגיעים לשעת השינה הרצויה, כשהתינוק כבר למד לקשר בין טקס השינה לבין הירדמות ומצליח להירדם בכוחות עצמו, בלי בכי והתנגדות. השיטה השנייה שנקראת camping out היא בעצם אימון שינה עם נוכחות הורית- ההורה מפחית את המעורבות שלו בהרדמה בבת אחת או בהדרגה אבל לא יוצא מהחדר.

השאלה היא האם השיטות האלה אפקטיביות באותה מידה כמו שיטות ה-cry it out בגרסה הטהורה או בגרסה המדורגת, שמוכרת בארץ כ"שיטת חמש הדקות". אז מחקרים שהשוו בין שיטת חמש הדקות לבין השיטות דחיית שינה ו-camping out לא מצאו הבדלים ביניהם, לא עבור הילדים ולא עבור ההורים. כך שלא נראה שהורים חייבים לסגור את הדלת בפני תינוק בוכה כדי לעודד שינה עצמאית. מה שכן המחקרים האלו די קטנים ולא מאוד מרשימים. 

במחקר שהזכרתי קודם שבו השתתפו יותר מ-2000 הורים לילדים בני 3 חודשים עד שנה וחצי, נעשתה השוואה בין שלושה סוגים של אימוני שינה: cry it out טהור, cry it out מדורג שזו בעצם שיטת חמש הדקות ו-camping out. אבל שימו לב- במחקר הזה לא נעשתה הקצאה אקראית, אלא הורים התבקשו לספר על החוויות שלהם מאימוני שינה שעשו או לא עשו על דעת עצמם. ובנוסף, איכות השינה של הילדים נמדדה באמצעות שעון שינה, כלומר באופן אובייקטיבי. בניגוד למחקרים הניסויים שלא מצאו הבדלים בין השיטות השונות, במחקר הזה כן נמצאו הבדלים ביניהן. שיטות ה-cry it out הטהורה והמדורגת נמצאו יעילות יותר בהשוואה לשיטת camping out, לפי דיווחי ההורים. והיישום שלהן דרש פחות זמן. עם זאת, הורים מדווחים שהיה להם יותר קשה ליישם את שיטות ה-crying out ללא נוכחות הורית, כי היה להם קשה לא להגיב לבכי של התינוק. כך שבעוד שמחקרי הקצאה אקראית לא מאוד מרשימים מראים לנו ששיטות רכות יותר יעילות באותה מידה, המחקר המתאמי הזה מראה לנו שדווקא יש הבדל. בקיצור, לשיקולכן.

מחקר מעניין נוסף של ד"ר מיכל קהן ופרופסור ליאת טיקוצקי גם מצא שאין הבדלים ביעילות בין השיטות השונות, אבל כשהן הסתכלו על תת קבוצה של תינוקות הן גילו משהו מעניין. עבור התינוקות במחקר שסבלו מחרדת נטישה שיטת ה-camping out הייתה יעילה יותר בהשוואה לשיטת חמש הדקות. כנראה בגלל שבשיטה הזו ההורה לא יוצא מהחדר. זה בעצם המחקר הראשון שמפנה אותנו אל השאלה החשובה- לפני שאנחנו קובעות אם אימון שינה הוא טוב או לא, כדאי להסתכל על הילד שלנו. לא כל ילד מגיב לכל מצב באותה דרך. זו עוד דוגמא שממחישה את החשיבות של המודל הטרנזקציונלי מפרק 6, המודל שמחזיק את כל המורכבות סביב השינה של הילד, במקרה הזה הסטטוס הרגשי שלו, ולא רק את מה שאנחנו עושות או לא עושות בלילה. 

ועכשיו בטח תגידו- אבל לא דיברת על ייעוץ שינה היקשרותי! האמת שאין לי ממש מושג מה זה ייעוץ שינה היקשרותי אבל אני כן רוצה לספר לכן על ממצאים ממש ממש ראשוניים על הגישה הרספונסיבית. ומה זה הגישה הרספונסיבית? הנחות המוצא של הגישה הזו היא שרספונסיביות או תגובתיות לאיתותים של הילד חשובה להתפתחות שלו ולרווחה הנפשית שלו. כאשר הורים לא מגיבים לבכי של התינוק בלילה זה עשוי לגרום לו לסטרס ולמצוקה. כנ"ל כאשר יש חוסר עקביות בין התגובתיות שלהם ביום לבין התגובתיות שלהם בלילה. מה שבעצם קורה כשעושים אימוני שינה. 

בגישה הרספונסיבית הלילה מתחיל בטקס שינה שכולל זמן שקט, אמבטיה, מסאג', סיפור וכו'. הרעיון הוא העקביות- כל ערב אותו טקס. אבל בניגוד לגישות ההתנהגותיות בגישה הרספונסיבית לא מתעלמים מהאיתותים של הילד בזמן ההשכבה ובמהלך הלילה, אלא זמינים עבורו גם רגשית וגם פיזית. מה שחשוב במיוחד בגישה הזו הוא לא רק להגיב לילד, אלא להגיב מתוך מקום מאוד קשוב. איך זה נראה בפועל? כאשר הילד מאותת להורה שהוא זקוק למשהו, ההורה מגיע לעזור לו אבל הוא מתחיל ממש בקטנה- כמה מילים מרגיעות. אם זה לא עוזר ההורה מתחיל להעלות את מידת המעורבות שלו אבל בכל שלב עוצר להקשיב ולצפות איך הילד מגיב. וכך אפשר לעבור ממילים מרגיעות, לליטוף, לטפיחות קלות על הטוסיק. וגם להרים את התינוק, לנענע אותו ולהאכיל אותו זה לא מילה גסה. אבל עצם העצירה וההתבוננות בין שלב לשלב מאפשרת להורה לזהות בצורה טובה ומדויקת יותר את הסימנים של התינוק וגם יוצרות הזדמנויות עבור התינוק לווסת את עצמו. 

ועכשיו לשאלת מיליון הדולר: האם זה עובד? הצלחתי למצוא בסך הכל שני מחקרים שבדקו את הגישה הרספונסיבית. והאמת היא שהם די על הפנים. במחקר אחד השתתפו 23 אמהות ותינוקות בני 4 חודשים עד שנה שקיבלו הדרכה על הגישה הרספונסיבית. אכן ניכר אצלן שיפור במדדי שינה מסוימים, אבל בגלל שלא הייתה שום קבוצת השוואה אין לנו שום דרך לדעת אם הגישה הרספונסיבית היא שאחראית לשינוי או לא. במחקר נוסף השתתפו 31 תינוקות בני 4 חודשים עד שנה שחולקו אקראית ל-3 קבוצות: 13 תינוקות בקבוצת ההתערבות הרספונסיבית, 8 תינוקות בקבוצת "שיטת 5 הדקות" ו-8 תינוקות נוספים בקבוצת הביקורת. מבחינת השינה נמצא שהגישה ההתנהגותית הגישה הרספונסיבית היו יעילות באותה מידה, אבל הגישה הרספונסיבית הייתה פחות מלחיצה עבור האמהות. במחקר הזה נמדדו גם רמות קורטיזול לפני השינה ו-45 דקות אחרי ההתערבות, שזה תזמון לא רע. הנתון המעניין הוא שלא נמצאו הבדלים ברמות הקורטיזול בין התינוקות, בין אם עברו אימון שינה מסוג שיטת חמש הדקות ובין אם עברו התערבות בגישה הרספונסיבית. אבל וזה אבל גדול המדגם היה כל כך קטן כך שלא ממש אפשר לסמוך על התוצאות האלו. בקיצור, הגישה הרספונסיבית היא אלטרנטיבה ששווה להכיר אבל מבחינה מחקרית אנחנו עוד לא ממש יודעות להגיד על משהו בעל ערך. ימים יגידו.

טקס שינה

ואם שום אימון שינה לא נשמע לכן רך מספיק, כדאי שתדעו שגם טקס שינה וטקס שינה בלבד יכול לעשות את העבודה. למשל במחקר שנערך בארה"ב הקצו אקראית 206 אמהות לשתי קבוצות. בקבוצה אחת אמהות התבקשו להתחיל טקס שינה בכל ערב שכולל אמבטיה של 5 דקות לפחות, מסאג' של 3 דקות לפחות ופעילויות שקטות כמו התכרבלות ושירי ערש. מה שכן האמהות קיבלו הנחייה לא למרוח את הטקס יותר מחצי שעה אחרי שסיימו עם האמבטיה אבל לא קיבלו הנחיות נוספות מעבר. האמהות יכלו להשכיב את התינוק לישון מתי שהתאים להם, חלק השכיבו אותו במיטה, חלק איפשרו לו להירדם בידיים או בנענוע. בקיצור, מה שרצו.

ההפתעה הגיעה בלילה השלישי. תינוקות בקבוצת טקס השינה נרדמו יותר בקלות, ישנו זמן ארוך יותר בסך הכל, ופרק זמן השינה הארוך ביותר בלילה התארך ב-17 דקות. יש גם מחקרים מתאמיים שמצאו קשר בין טקס שינה לבין איכות שינה גבוהה יותר. למשל במחקר שכלל יותר ממאה אלף ילדים נמצא שבמשפחות שהתחילו לעשות טקס שינה לפני גיל שנה הילדים גדלו לישון טוב יותר בגילאי הגן, כלומר נרדמו מהר יותר וישנו יותר זמן בסך הכל. מחקרים נוספים על אימוני שינה כללו גם טקסי שינה אבל לא באופן נפרד כך שאי אפשר באמת להסיק מהם על היעילות של טקסי שינה. אז אם בכל זאת תרצו לצאת מהפרק הזה עם המלצה אחת ברורה, אז הנה: תעשו טקס שינה, בין אם אתן בוחרות ללכת על אימוני שינה ובין אם לא. לא נראה שיש כאן מה להפסיד. 

בואו נסכם,

אחרי שראינו בפרק הקודם שאימוני שינה אכן אפקטיביים בשיפור השינה של הורים וילדים לפחות בטווח הקצר בפרק הזה בדקנו האם מה שקוראים לו אפקטיביות הוא לא בעצם תינוק שמתייאש כשהוא מבין שאף אחד לא יבוא אליו בלילה, מה שבסופו של דבר מוביל לנזקים בלתי הפיכים בטווח הרחוק. למרות הוויכוח הסוער סביב שאלת הנזקים גילינו שיש רק מחקרים בודדים שבדקו אם אימוני שינה גורמים לנזק ואם נאמר בעדינות הם לא משהו. אחרי שצללנו לפרטים והכרנו את המגבלות של המחקרים האלו, הגענו למסקנה שאין מספיק עדויות כדי לטעון שאימוני שינה גורמים נזק אבל באותה מידה אין גם מספיק עדויות כדי לטעון שאימוני שינה בטוחים לחלוטין. אז איפה זה משאיר אותנו? אני שוב מחזירה אותנו לפרק 6 ולמודל הטרנזקציונלי. אני חושבת שבמקום להתמקד בשאלה האם אימון שינה זה טוב או רע, כדאי לנו לשאול את עצמנו למי זה טוב ולמי זה רע- לאיזו משפחה? לאיזה ילד? לילד באיזה גיל? לאילו הורים? ראינו שמחקרים חדשים כבר מתחילים לגעת בנקודות האלה והם מספרים לנו למשל שאימוני שינה יעבדו פחות טוב אצל הורים עם סבילות נמוכה לבכי או שתינוקות עם חרדת נטישה ירוויחו יותר מאימון שינה בגרסה רכה יותר. במילים אחרות, המסר הכי חשוב שעולה מהמחקר הוא one size doesn’t fit all. 

וזהו, עכשיו כשאתן יודעות איפה עומד המדע בכל מה שקשור לאימוני שינה, אתן חופשיות לעשות את מה שנכון למשפחה שלכן. זה באמת באמת לא עסק של אף אחד אחר.

אם הפרק היה משמעותי עבורכן, אתן יותר ממוזמנות להעביר אותו הלאה. אני בטוחה שיש הרבה הורים שממש ישמחו לקבל את הזווית המחקרית על אימוני שינה. 

אני די בטוחה שנשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר על אימוני שינה בצורה מעמיקה ואינטליגנטית, כמו שאנחנו אוהבות.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.

וכרגיל אשמח אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מבוסס-מחקר בים של פייק פסואדו-מדע.

 ולסיום אני רוצה להודות מכל הלב לתומכים ולתומכות שלי במועדון מאמאדע פלוס, בזכותכם כל הדבר הזה קורה. ולמי שרוצה להצטרף- עוד קישור מחכה לכן בתגובות.

וזהו להיום, נתראה בפרק הבא והאחרון שלנו בסדרה על שינה- שנ"צים. נושא פחות נפיץ אבל לא פחות מעניין. ביי 😊

---

.....

מקורות מחקריים

• סקירה תיאורטית על המחירים הפוטנציאליים של אימוני שינה הכרוכים בבכי של תינוקות לבד בלילה: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/21295501/
  

• מחקרים על אימוני שינה שגם מדדו קורטיזול: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/21945361 https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/27221288/ https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/22966034/ 
  

• סקירה על הפרשת קורטיזול ושינה בילדות (עד גיל 5): https://link.springer.com/article/10.1007/s11818-016-0068-2
  

• מחקר שבדק את הדינמיקה של הפרשת קורטיזול בעקבות אירוע מלחיץ (דקירה): https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/12705566/
  

• סקירה על האפקט הפיזיולוגי של בכי אצל תינוקות: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/11923998/
  

• מחקר אורך על הקשר בין התנהגות הורית בזמן השכבה ובמהלך הלילה ורמות הקורטיזול של התינוקות בשנה הראשונה לחיים: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/27363863/
  

• המחקרים שבדקו השפעות ארוכות טווח של אימוני שינה: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/27221288 / https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/22966034
  

• מחקר רוחב שהשווה בין משפחות שעשו אימון שינה מסוגים שונים או שלא עשו בכלל בנוגע לשלל השלכות, בין השאר איכות חיים וטיב הקשר בין התינוק להורים: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/36375604/
  

• מחקר על הקשר בין תפיסות הוריות וסבילות לבכי לבין התוצאות של אימוני שינה: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32279703/
  

• סקירה על מחסומים של הורים בנוגע ליישום של אימוני שינה ופתרונות אפשריים: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/34182352/
  

• מחקר שהראה שתינוקות עם חרדת נטישה מרוויחים יותר מאימון שינה מסוג camping out בהשוואה לשיטת חמש הדקות: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31676910/
  

• סקירה סיסטמטית ומטא-אנליזה על יעילותן של התערבויות שינה שונות משנת 2024  https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/38394890/
  

• מחקר איסלנדי שבדק את היעילות של שיטת דחיית השינה (מדגם קטן, ללא קבוצת ביקורת): https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/14651310/

• מחקר שהשווה בין שיטת דחיית השינה לבין שיטת cry it out מדורגת: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/2797970/
  

• מחקר שהשווה בין שיטת camping out לבין שיטת cry it out מדורגת: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/8034831/
  

• מחקר שהשווה בין שיטת cry it out טהורה לבין שיטת camping out:   https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/22115988/
  

• מחקרים שבדקו את היעילות של הגישה הרספונסיבית: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35380237/ https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28426979/
  

• מחקרי הקצאה אקראית על שהראו את היעילות של טקס שינה: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/19480226 / https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6587179/
  

• מחקר שהראה שככל שמתחילים טקסי שינה בגיל צעיר יותר וככל שעושים אותם יותר, כך השינה טובה יותר: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/25325483/
  

• סקירה על היעילות של טקסי שינה: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6587181/