.png)
בתמונה: טיפת חלב בתל אביב, 1925 (מתוך הארכיון הציוני המרכזי)
האימהוּת עוברת לידי המדע
עולם ההורות עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה, אך השינויים שהתרחשו בעולם המערבי מסוף המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים היו חסרי תקדים. ההיריון והלידה הפכו מתהליכים טבעיים לאירועים רפואיים, הלידה העתיקה את מקומה מן הבית אל בית החולים וכל פרט ופרט בטיפול בתינוק הוסדר במרשם מדעי מרופא. במילים אחרות, המדע ניכס לעצמו את ההורות תחת ההנחה שאמהות אינן כשירות לגדל ילדים ללא הנחיה מקצועית מאנשי מדע ורופאים. הממסד הרפואי הגברי אמנם הפך לסמכות העליונה לגידול ילדים, אך האחריות לתוצאות הטיפול, והאשמה אם נכשל, הייתה אך ורק של האם.
אימהות הפכה למקצוע שדרש הכשרה רצינית וטמן בחובו קריירה משגשגת ללא שכר בין ארבעת קירות הבית. האימהות המדעית הופצה לכל עבר בכל ערוץ אפשרי, החל מספרי הדרכה וטורי עצות בעיתון, דרך הרצאות וקורסים ועד פרסומות למוצרי תינוקות. אך הסוכנוֹת האולטימטיביות של תהליכי המדיקליזציה של האמהות היו התחנות לאם ולילד (טיפת חלב של ימינו) אשר החלו להופיע בראשית המאה ה-20 באנגליה ועד מהרה יובאו אל הטריטוריה הבריטית במזרח התיכון- ארץ ישראל.
טיפת חלב בשירות המדיקליזציה
התחנות לאם ולילד קמו במטרה לחנך אמהות מכל שכבות החברה כיצד לגדל את ילדיהן באופן "מדעי" ולפקח אחר התנהלותן. טיפת החלב הראשונה בארץ ישראל הוקמה בשנת 1921 בין חומות העיר העתיקה בירושלים ע"י הסתדרות הנשים הציונית "הדסה". בשנים הבאות רשת התחנות לאם ולילד הלכה והתרחבה ורגע לפני קום המדינה התחנות טיפלו ברוב האמהות והילדים ביישוב היהודי*.
בתקופת המנדט, נשים נרשמו לתחנה הקרובה לביתן לא יאוחר מהחודש הרביעי להיריון וביקרו בה כ-23 פעמים במהלך השנה הראשונה לחיי התינוק (אחת לשבוע עד גיל שלושה חודשים). במהלך הביקורים, התינוק נשקל, נמדד וחוסן ואמו קיבלה שלל עצות והנחיות כיצד לטפל בתינוק. האחיות ערכו גם ביקורי בית כדי לפקח על התנהלות האמהות בביתן, לעיתים גם ללא הודעה מראש, ואם לא פתחו להן את הדלת הן קיבלו הנחייה מגבוה להיכנס בכל מחיר, אפילו דרך החלון.
דיברות הטיפול בתינוק: הגרסה המנדטורית
האחיות בתחנות לאם ולילד הנחו אמהות להרגיל את התינוק לישון בהפסקות קבועות: שנת לילה בת שש שעות לפחות, שינה ארוכה לאחר ארוחת הבוקר ושינה קצרה לאחר ארוחת הצהריים. המלצתן הייתה שהתינוק יישן במיטה משלו ורצוי בחדר נפרד מן ההורים. ומה עם פיפי וקקי? נשים הונחו להרגיל את התינוק לעשות את צרכיו בסיר החל מגיל שישה חודשים וכן לעשות קקי מדי יום ביומו בשעה קבועה. אותו הדין במקרה של מקלחת- מדי יום בשעה קבועה. נאמר להן שרק כך הילד יורגל לסדר ולדייקנות ויפתח "אישיות מסודרת".
אחד מתחומי החינוך החשובים ביותר היה ההנקה. לא הייתה בעיה לשכנע אמהות להניק, הרי לפי דיווחים 98% מהאמהות היהודיות בארץ ישראל בתקופת המנדט הניקו את ילדיהן. האתגר היה ללמד אותן להניק בשעות ובמרווחי זמן קבועים ולגמול את התינוקות "ברגע המכריע"- כשהם פחות או יותר בני עשרה חודשים. בנוסף, האחיות עמלו להרגיל את הנשים לפתוח חלונות במהלך היום, ואם אפשר גם בלילה, והורו להן להוציא את הילדים לטיול יומי באוויר הפתוח. אמהות אפילו קיבלו עצות מה ללבוש.
הקהילה נבעטת החוצה
התחנות לאם ולילד השקיעו מאמצים חסרי תקדים בהפיכתן למקור הסמכות הבלעדי עבור אמהות. האחיות בתחנה אסרו על אמהות להישמע לעצותיהן של נשות הקהילה וחכמיה והורו להן לפנות אך ורק אל האחיות בכל שאלה בנוגע לגידול הילדים. התגודדות בקרבתו של התינוק הוכרזה על ידן כמסוכנת ואפילו מגע בתינוק על ידי מי שאינם בני משפחתו הגרעינית נאסר מכל וכל.
ואם זה לא מספיק, התחנות לאם ולילד ערכו תחרויות נושאות פרסים לאמהות מצטיינות שכללו קטגוריות כמו "האם המצטיינת בטיפול כללי בתינוק" או "האם המצטיינת בהגעתה לתחנה באופן קבוע ובביצוע ההוראות בדייקנות". בדרכים אלו, התחנות לאם ולילד הפקיעו את גידול הילדים מידי הקהילה והפקידו אותו בידיה של האם היחידה, שלא נותר לה אלא להסתמך על הנחיותיו של הממסד הרפואי בכל דבר ועניין.
מפעל התירבות של אמהות מזרחיות
רופאים ואחיות הבחינו בין שני טיפוסים של אמהות. "האם המפריזה" שילדה פעמים ספורות והקדישה את מלוא מרצה לטיפול בילדיה, לעיתים קרובות באופן מזיק, אל מול "האם המזניחה" שילדה ילדים רבים ולא סיפקה להם טיפול הולם. בטח לא תופתעו לשמוע שטיפוס "האם המפריזה" שויך בדרך כלל לנשים אירופיות מן המעמד הבינוני, ואילו טיפוס "האם המזניחה" לנשים מזרחיות. בדרך זו הגדיר השיח הרפואי את כל הנשים היהודיות בארץ ישראל כאמהות לקויות הזקוקות להדרכה מקצועית, אך גם כונן היררכיה ביניהן: אמהות מזרחיות הוכפפו למשטר אינטנסיבי של חינוך ופיקוח מצד צוות האחיות שנועד לעקר מן השורש את מנהגיהן הפרימטיביים.
"תירבות" האמהות המזרחיות הפך לאחת ממטרות הדגל של התחנות לאם ולילד, עד כדי כך שמחצית מתחנותיה של "הדסה" הוקמו בשכונות של מזרחים. בשונה מהנשים האירופיות שנטו לאמץ את הפרקטיקות המודרניות, דווקא הנשים המזרחיות, שנתפסו כלא רציונליות ובורות, היו אלו שקיבלו אותן באופן ביקורתי וסלקטיבי. למשל, הן התקשו במיוחד לקבל את הרעיון של הנקה במרווחי זמן קבועים וסברו כי לתת לתינוק לבכות עד שעת ההנקה זו אכזריות לשמה. מבחינת האחיות, הייתה זו עדות לכך שאמהות מזרחיות מתייחסות לילד כאל מכונה בעלת צרכים גופניים בלבד נטולת "נפש". בסופו של דבר, האחות לא הצליחה לתפוס מקום של סמכות בלעדית בקהילה המזרחית, והיחסים בינה לבין האם לא החליפו את יחסי השיתוף בין החברות והשכנות אלא השתלבו בהם.
אז איפה הייתן ממקמות את האימהות הארצישראלית כיום, בדיוק 100 שנה אחרי הקמתה של טיפת החלב הראשונה?
* תחנות לאם ולילד הופעלו על ידי הגופים "הדסה", ויצ"ו וקופת חולים כללית
ייתכן שיעניין אתכן גם...