מחקרים רבים ביססו את הקשר בין צפייה בתוכניות טלוויזיה אלימות לבין עלייה באלימות פיזית במהלך הילדות. לפי אותו היגיון, תוכניות טלוויזיה עם מסרים חברתיים חיוביים יכולות לעודד ילדים לחלוק, לעזור, להתחשב ולשתף, לא? מסתבר שהתשובה לכך לא כל כך פשוטה.
קבוצת חוקרים תיעדה במשך שנתיים את הרגלי הצפייה של ילדים בגילאים 2.5-5, ואת גילויי התוקפנות שלהם במהלך שהותם בגן. כל התנהגות תוקפנית שנצפתה נכנסה לאחת משלוש קטגוריות: תוקפנות פיזית, מילולית או חברתית*. דחיפות, משיכות, נשיכות, חטיפת צעצועים וכדומה הוגדרו כתוקפנות פיזית. תוקפנות מילולית כללה שימוש במילות גנאי ואמירות כמו "סתום ת'פה". מקרים שבהם ילד אחד מנע מילד אחר להשתתף במשחק או כשילדה סיפרה שקרים והפיצה שמועות על חברתה נכנסו תחת הקטגוריה של תוקפנות חברתית.
כשהחוקרים הצליבו את התנהגות הילדים עם הרגלי הצפייה שלהם בטלוויזיה, המחקר קיבל תפנית לא צפויה. החוקרים הופתעו לגלות שככל שילדים צפו יותר בתוכניות חינוכיות כמו "ארתור", כך גברה התוקפנות החברתית שלהם. האפקט הזה היה אפילו חזק יותר מהקשר הצפוי בין צפייה בתוכניות אלימות לבין תוקפנות פיזית. באופן מעניין, הקשר בין צפייה בתוכניות חינוכיות לבין תוקפנות חברתית היה חזק יותר עבור בנות, ואילו הקשר בין צפייה בתוכניות אלימות לבין תוקפנות פיזית היה חזק יותר עבור בנים.
כדי להבין את הממצא המפתיע, לחוקרים לא הייתה ברירה אלא לצפות ב"ארתור" בעצמם (ובתוכניות חינוכיות נוספות, כמובן). הם שמו לב שתוקפנות חברתית מופיעה לא מעט בתוכניות הללו. הקונפליקט החברתי (למשל, חרם) שמוצג בתחילת פרק בן חצי שעה, נפתר בדרך כלל רק בדקות האחרונות, ומסתבר שזה זמן ארוך מדי בשביל ילדים קטנים לקשר בין הקונפליקט לפתרון. ואכן, קבוצת חוקרים אחרת הראתה שיותר מ-80% מתוך 64 ילדי גן (רובם בני 5) לא הצליחו לזהות את מוסר ההשכל החברתי בפרק מתוך הסדרה החינוכית "קליפורד הכלב האדום".
אז לפני שתאשימו אותי בשיימינג לארתור, נראה שהבעיה היא לא בתכנים עצמם אלא בחוסר ההתאמה בין אופן הצגתם לבין היכולת המוגבלת של ילדים צעירים לעקוב אחר קו העלילה מתחילתו ועד סופו.
הערות:
* במקור: relational aggression, תוקפנות שמוגדרת כשימוש במערכת היחסים כדי לפגוע באחר. תוקפנות חברתית היא מושג קצת יותר רחב, אבל בחרתי בו בשביל נוחות התרגום.
Comments