top of page

אבולוציה של חיתול



כשאת נכנסת לסופר ומתגלים בפנייך מדפים עמוסים לעייפה במבחר אריזות של חיתולים חד-פעמיים בשלל סוגים, צבעים וגדלים, נראה כאילו פמפרז והאגיס היו כאן מאז ומעולם. האמנם?


עדויות היסטוריות מלמדות אותנו שחיתול הוא ממש לא המצאה חדשה. עלים גדולים, עורות של חיה, בדי פשתן, טחב ועשב הם רק רשימה קצרה של מגוון החומרים ששימשו את בני האדם לאורך ההיסטוריה בניסיונותיהם לדאוג לכך שהקקי והפיפי של התינוק לא יתפזרו לכל הכיוונים.


שוחים בפיפי וקקי

באירופה שלפני המהפכה התעשייתית, היה נהוג לכרוך את גופו של התינוק בפיסות בד עשוי כותנה או פשתן. הבד גם שמר על חום הגוף של התינוק וגם ספג את כל הפיפי והקקי שלו- עיטוף וחיתול במוצר אחד! אם אי פעם הרגשתן רע על כך שהתעצלתן להחליף חיתול מלוכלך, וודאי תתנחמו לשמוע שהמטפלים של אותם תינוקות אירופאיים נהגו להחליף את הבד רק אחת לשלושה ימים, אם לא יותר.


שיטת ההחתלה לא השתנתה יותר מדי עד המהפכה התעשייתית באנגליה בתחילת המאה ה-19, או אז בני מעמד הפועלים יכלו לאפשר לעצמם לראשונה בחייהם לרכוש רהיטים. אך אבוי- כיצד יוכלו לשמור על הרהיטים החדשים שקנו במיטב כספם מפני דליפות וכתמים של קקי ופיפי?


וכך נולד לו חיתול הבד הראשון

החיתולים של אז היו עשויים בד ישן מקופל למלבן שכוסה בשכבה צמודה של בד ארוג. החיתולים הוחלפו לעיתים רחוקות ונשמרו עד הכביסה בפחים שהעלו ריחות מצחינים. ברוב המקרים, החיתולים נתלו כפי שהם לייבוש ומשם חזרו היישר אל הטוסיק. טכנולוגיה חדשנית שהפכה את העיסוק בחיתולים לקצת פחות מסורבל הייתה המצאתה של סיכת הביטחון בשנות ה-80 של המאה ה-19 אשר עזרה להצמיד טוב יותר החיתול ולמנוע דליפות פיפי, קקי גב ושאר הפתעות. שדרוג נוסף שהצטרף אל שוק החיתולים 40 שנה מאוחר יותר היה פיתוחם של מכנסי גומי עמידים במים שהולבשו מעל לחיתול. אך בעוד שהניסיון למנוע דליפות עלה יפה, צצה לה בעיה חדשה- תפרחת חיתולים. באותה תקופה, 25% מהתינוקות סבלו מתפרחת חיתולים אשר לעיתים קרובות דרשה ביקור בבית החולים.


חיידקים, כביסות ומלחמה

בתחילת המאה ה-20, עם העלייה במודעות לחיידקים ולסכנות הטמונות בחיתולים מלוכלכים, שטיפת החיתולים הפכה לכאב ראש של ממש. הבעיה החמירה עוד יותר בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר נשים הצטרפו לכוח העבודה ולא היה מי שיישא בעול הניקיונות. וכך צץ לו סטרט-אפ חדש- שירותי כביסת חיתולים. החיתולים המלוכלכים נאספו אחת לשבוע ונשלחו בחזרה אל דלת הבית נקיים וסטריליים. כמה נוח!


עלייתו של החיתול החד-פעמי

החידוש האחרון והמשמעותי ביותר היה המצאתו של החיתול החד פעמי במהלך שנות ה-40. קיימת מחלוקת האם זכות הראשונים לפיתוח הקונספט נתונה למפעל נייר קטן בשוודיה או שמא לעקרת הבית האמריקאית, מריון דנובן, אשר בשנת 1946 פיתחה כיסוי חיתול עמיד למים מווילון האמבטיה שלה (בתמונה). האב הקדמון של החיתול החד-פעמי המודרני היה למעשה פיסת פלסטיק מלבנית דקה ומוארכת שהונחו באמצעה שכבות של נייר טישו עם יכולת ספיגת נוזלים מאוד מוגבלת, מה שדרש החלפת חיתול בתדירות גבוהה (סקרניות לראות איך הוא נראה? תציצו בסרטון הזה החל מדקה 2:34)


החיתול החד-פעמי עבר כמה וכמה גלגולים, אך גלגול אחד ראוי לציון התרחש בתחילת שנות ה-60. אחד העובדים של חברת "פרוקטר וגמבל" אהב את הקונספט של חיתולים חד-פעמיים והחליט להשתמש בהם כשיצא לחופשה עם נכדו. אממה, הוא לא היה מרוצה מהמוצר וכשחזר מהחופשה עמל על פיתוחה של גרסה מוצלחת יותר, אשר עשתה שימוש בעיסת תאית (צלולוזה), במקום בנייר, ובכך הגדילה פלאים את כושר הספיגה של החיתול. בנוסף, פד הספיגה וכיסוי הפלסטיק של החיתול החדש היו מחוברים זה לזה all-in-one, מה שאומר שבמקום לשטוף את הכיסוי לשם שימוש חוזר כפי שהיה נהוג עד כה, עכשיו היה אפשר לזרוק את כל החיתול לפח- כמה נוח! גרסת החיתול של הסבא, המוכרת יותר בשם "פמפרז", הושקה בשנת 1961, הפכה ללהיט והמשיכה לשלוט בשוק החיתולים עוד שנים אחר כך.


במרוצת השנים חברות חיתולים נוספות נכנסו לתמונה ואט אט התווספו לחיתול החד-פעמי עוד ועוד שיפורים- החל מהמצאת סוגרי הצד בשנות ה-70, שינוי גזרת החיתול ממלבן לשעון חול ועד להוספת הגומי ברגליים- שהפכו את החיתול החד-פעמי לדק יותר, נוח יותר ובעל יכולת ספיגה טובה יותר. המחירים החלו לצנוח וכך הפכו החיתולים החד-פעמיים ממוצר של עשירים לנחלת הכלל. תפרחת החיתולים שפקדה כל ילד רביעי בתחילת המאה הלכה ונעלמה ובמהלך שנות ה-80 יותר ויותר מדינות החלו לנטוש את חיתולי הבד לטובת הנוחות של החיתולים החד-פעמיים.


שובם של חיתולי הבד

בעקבות המחיר האקולוגי הכבד, חיתולי הבד ניערו מעליהם את האבק ויצאו בקאמבק משודרג כשהם נוחים ויפים יותר מאי פעם. אבל על כך כבר בפעם אחרת.





コメント


bottom of page