כמה זה נורא לחשוף ילדים למסך לפני גיל שנתיים?

אין איך לברוח מזה- מסכים נמצאים בכל מקום. מה שהופך את הניסיון לעמוד בהמלצה הרשמית לא לחשוף ילדים לפני גיל שנתיים למסכים למאתגר במיוחד. האם זה באמת כל כך נורא לחשוף ילדים בגילאים האלה למסך? בפרק הזה נברר מה הבסיס המדעי שעומד מאחורי ההמלצות הרשמיות- האם מסכים באמת גורמים נזק להתפתחות הילד? האם ילדים צעירים יכולים בכלל ללמוד מהמסך?  ואולי הכי חשוב- מדוע השאלה שצריך לשאול בכל הנוגע למסכים היא לא "כמה" אלא "איך"?

לדיון על הפרק

כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.

רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!

לחצו כאן לרשימה מלאה של המקורות המחקריים.

סקירות נוספות על מסכים

מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

שלום לכל המאזינות והמאזינים, ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע. אני מור הרפז וכאן בפודקאסט תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות של היום.

רגע לפני שאנחנו נכנסות למחקרים על מסכים לפני גיל שנתיים, אני רוצה לספר לכן על סדרת הרצאות חדשה במאמאדע על הורים, ילדים והמסכים שביניהם. האמת שהתזמון בין פרסום הפרק הזה על מסכים והסדרה על מסכים יצא לגמרי במקרה. אבל בעיני זה דווקא מעולה, כי ככה יש לנו כמה וכמה הזדמנויוות ללמוד, להעמיק ולהשתפר במה שאנחנו עושות בעזcרתן של חוקרים וחוקרות בתחום. חשוב לי לומר שסדרת ההרצאות הזו נבנתה עם המון רגישות ומחשבה גם עליכן וגם על התקופה. לא תשמעו בהן מסרים מפחידים על נזקי המסכים וגם לא מסרים שאומרים "הכל שטויות, תעשו מה שבא לכן". בסדרה הזו נקבל תמונה שפויה, מאוזנת ומחוברת-מציאות שתעזור לנו בסופו של דבר לקבל החלטות מושכלות בנוגע להתנהלות שלנו מול מסכים בבית. וכמובן, הכל מבוסס-מחקר, כי מאמאדע. השארתי לכן בתיאור הפרק קישור עם כל הפרטים על הסדרה. 

ועכשיו נחזור לעניינינו

בפרק של היום אנחנו הולכות לדבר על שאלה שמטרידה הרבה הורים לילדים צעירים- האם זה באמת כל כך נורא לחשוף ילדים לפני גיל שנתיים למסך? אין איך לברוח מזה- מסכים נמצאים בכל מקום. ב-30 השנים האחרונות, מספר תוכניות הטלוויזיה שמיועדות לתינוקות ולפעוטות צעירים רק הולך ועולה, מה שבאופן לא מפתיע מוביל לכך שילדים מתחילים לצפות במסך בגיל הרבה יותר צעיר ומבלים הרבה יותר זמן מול המסך. הנה כמה ממצאים כדי לסבר את האוזן. מחקר אורך שנערך בארה"ב מצא שבין השנים 1997 ל-2014, תקופת זמן של 17 שנים, זמן המסך בקרב ילדים מגיל לידה ועד שנתיים הוכפל! אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מצבם של בני 0-2 בשנת 2024. מחקר אמריקאי אחר מצא שתינוקות נחשפים לראשונה למסך סביב גיל 4 חודשים בממוצע. 

אבל האמת היא שאנחנו לא צריכות מחקרים בשביל הנתונים האלה, מספיק פשוט להציץ דרך חלונות הבתים של משפחות צעירות ולהיווכח במו עינינו. כמובן, אני לא ממליצה כאן על סטוקינג וחדירה לפרטיות, אבל אני מניחה שהבנתן למה אני מתכוונת. אז מה אתן אומרות, יש לנו סיבה אמיתית לדאוג? בפרק הזה אנחנו הולכות להכיר את ההמלצות של ארגוני הבריאות בארץ ובעולם בנוגע לשימוש במסך בגיל הרך ולברר מה הבסיס המדעי שעומד מאחוריהן- האם מסכים באמת גורמים נזק להתפתחות הילד? האם ילדים צעירים יכולים בכלל ללמוד מהמסך?  ואולי הכי חשוב- מדוע השאלה שצריך לשאול בכל הנוגע למסכים היא לא "כמה" אלא "איך"?

בואו נתחיל בהמלצות

בסוף שנות ה-90 רמות הסטרס של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים התחילו לעלות. כבר זמן מה הם צפו בדאגה בעלייה הבלתי פוסקת בחשיפה למסך בגילאים מאוד צעירים. בשנת 1999 הם החליטו לעשות מעשה ולהוציא את ההמלצה שכולכן מכירות היטב: לא לחשוף ילדים למסך לפני גיל שנתיים. חשוב לומר בנקודה זו שהאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, או בקיצור ה-AAP, נחשבת במידה מסוימת לאורים והתומים בעולם בכל הנוגע לטיפול בתינוקות וילדים. ולא מפתיע שאותה המלצה של ה-AAP מסוף שנות ה-90 הצליחה לחלחל אל ארגוני בריאות נוספים בעולם, כולל ארגון הבריאות העולמי, וכמובן הגיעה גם אלינו לארץ. 

אבל האמת היא שאז, בסוף שנות ה-90, כמעט ולא היו עדויות מחקריות שהצדיקו את ההמלצה הזו. מה שכן, העדויות לא איחרו לבוא. בעשר השנים הבאות התפרסמו בזה אחר זה מחקרים שסיפקו עדויות לכך שחשיפה למסך בקרב ילדים מתחת לגיל שנתיים עשויה להזיק להתפתחות שלהם. בשנת 2011 חלה תפנית נוספת בעולם הדיגיטלי- הושקו המסכים האינטראקטיביים הראשונים. בתגובה לכך, ה-AAP חזר על המלצותיו לא לחשוף ילדים מתחת לגיל שנתיים גם למסכים האלה. מיותר לציין, שאז כמעט ולא היו מחקרים שבחנו את ההשפעות של המסכים מהסוג הזה על התפתחות ילדים, כי המסכים האלה רק יצאו. כמו בסוף שנות ה-90, גם הפעם ה-AAP ניסה להקדים תרופה למכה. 

האם זה עזר? 

תשמעו את הנתונים ותחליטו בעצמכן. בשנת 2022 התפרסמה מטא אנליזה שלקחה על עצמה לברר האם החשיפה למסך בקרב ילדים לפני גיל שנתיים עומדת בהמלצות. מניתוח נתונים של קרוב ל-90 אלף ילדים נמצא רק 25% מהילדים בני השנתיים ומטה עומדים בהמלצה להימנע מחשיפה למסך באופן גורף. במילים אחרות, רק 1 מתוך 4 ילדים מתחת לגיל שנתיים באמת עומד בהמלצות ולא נחשף למסך לפני גיל שנתיים. וסביר מאוד שהמצב יותר גרוע מזה. הרי הנתונים האלה מתבססים על דיווחים של הורים, ובטוח שיש הורים שיעדיפו להציג תמונה "יפה" יותר בדיווחים שלהם, בטח אם מה שקורה אצלם בבית לא עומד בהמלצות הרשמיות. למה בעצם שהורים יעשו את זה, למה שהם יחשפו ילדים מתחת לגיל שנתיים למסכים, בניגוד להמלצות? מחקרים שמתבססים על דיווחים של הורים מראים לנו שחלק מההורים משתמשים במסך כבייביסיטר, חלקם מאמינים שילדים נהנים מצפייה במסכים, חלקם משתמשים במסך כדרך להרגיע את הילדים שלהם וחלקם באמת ובתמים מאמינים שהמסך הוא כלי חינוכי שילדים יכולים ללמוד ולהתפתח ממנו. בקיצור, המלצות לחוד מציאות לחוד.

השאלה היא האם לאי עמידה הזאת בהמלצות יש מחיר?

על הקשר בין חשיפה למסכים לפני גיל שנתיים לבין עיכוב שפתי

השאלה אולי הנחקרת ביותר בתחום של מסכים בגיל הרך היא האם צפייה במסך משפיעה על התפתחות שפה, מתוך ההבנה שאינטראקציה משחקת תפקיד מרכזי ברכישת שפה וצפייה בטלוויזיה היא לרוב לא אינטראקטיבית. ובאמת, מחקרים מצאו קשר בין צפייה בטלוויזיה לפני גיל שנתיים לבין עיכוב שפתי. למשל מחקר אחד מצא שילדים בני שנה ו-3 חודשים עד 4 שצופים בטלוויזיה שעתיים ביום, נמצאים בסיכון גדול פי 4 לפתח עיכוב שפתי, בהשוואה לילדים שצופים פחות. הסיכון הזה לעיכוב השפתי הוכפל פי 6 כאשר ילדים התחילו לצפות בטלוויזיה לפני גיל שנה. אבל רגע לפני שאתן נכנסות ללחץ, חשוב להדגיש שמדובר במתאמים ולא בקשר סיבתי, כלומר אי אפשר לקבוע בוודאות שהצפייה בטלוויזיה היא זו שגורמת לעיכוב השפתי. יכול להיות שהקשר בכלל הפוך- שהעיכוב השפתי הוא שגורם להורים לתת לילדים שלהם לצפות יותר בטלוויזיה, ויכול להיות גם שבכלל גורם שלישי מעורב כאן. מה שכן, יש חוקרים שלא הסתפקו במתאם וניסו להסביר את הקשר בין שימוש במסך לבין התפתחות שפה. במחקר שלהם הצמידו מכשיר הקלטה ל-129 ילדים בני חודשיים עד 4 בימים אקראיים במהלך תקופה של שנתיים. כלומר כל ילד שהשתתף במחקר הסתובב עם מכשיר הקלטה במשך יום שלם, כמה ימים שהיו מפוזרים על פני תקופה של שנתיים. אחר כך, באמצעות תכנת מחשב, החוקרים ניתחו את הצלילים שהוקלטו מאותם מכשירי הקלטה שהוצמדו לילדים. מה שהם גילו היה שככל שהטלוויזיה פעלה יותר (בין אם ברקע ובין אם בצפייה ישירה), כך כמות השיחות של הילד עם אנשים אחרים הייתה מעטה יותר והילד עצמו מדבר פחות. שוב, אין לנו כאן קשר סיבתי, אבל כן מנגנון אפשרי וסביר שמסביר את הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין עיכוב שפתי. 

על הקשר בין חשיפה למסכים לפני גיל שנתיים לבין תפקודים ניהוליים

מעבר להתפתחות שפה, מחקרים אחרים מצאו קשרים נוספים בין חשיפה למסך לפני גיל שנתיים לבין השלכות התפתחותיות אחרות אם בהיבטים קוגניטיביים, אם בהיבטים רגשים-חברתיים ואם בהיבטים של בריאות פיזית. אני לא אכנס לכולן כאן בפרק, אבל אני כן רוצה לומר כמה מילים על היבט קוגניטיבי חשוב ומעניין במיוחד והוא תפקודים ניהוליים. כמו במקרה של התפתחות שפה, מחקרים מצאו קשר בין חשיפה למסך לפני גיל שנתיים לבין תפקודים ניהוליים נמוכים יותר. תפקודים ניהוליים הם בעצם היכולת של הילד להיות "המנהל" של עצמו- לתכנן תוכניות, לפתור בעיות, לא להגיד בקול רם את כל מה שעובר לו בראש, להתמיד, ליזום והרשימה עוד ארוכה. גם הפעם, מדובר בקשרים מתאמיים, כך שאי אפשר לקבוע בוודאות שהצפייה במסך פוגעת בהתפתחות של תפקודים ניהוליים. יכול להיות שפעוטות עם יכולת ויסות עצמי פחות טובה, שזה אחד מהתפקודים הניהוליים, מלכתחילה צופים יותר במסך. זו יכולה להיות אחת הדרכים שבה הורים מתמודדים עם האתגר שמציבים ילדים עם ויסות עצמי נמוך. 

מגבלות המחקר שעוסק במסכים

אתן מזהות פה כבר את המוטיב החוזר? כן, ילדים לא חיים בוואקום, ואי אפשר באמת לבודד את ההשפעה של המסכים על ההתפתחות שלהם משאר הדברים שמתרחשים בחיים שלהם. בלתי אפשרי (וגם לא אתי) לקחת מספר ילדים ולחלק אותם באופן אקראי לקבוצה אחת של ילדים שצופה בטלוויזיה שעתיים ביום וקבוצה שניה של ילדים שלא צופה בכלל בטלוויזיה- האם הייתן רוצות להיות הורים לאחד הילדים האלה? אני בטוח לא. אני לא מעוניינת שמישהו מבחוץ, חשוב ככל שיהיה המחקר, יקבע לי כמה זמן מסך לתת לילדים שלי. בקיצור, כמו שהסברתי בפרק הראשון של הפודקאסט, על מריבות בין אחים, ואני ממליצה לכן לחזור אליו, הקצאה אקראית היא הדרך המחקרית היחידה לבסס קשר סיבתי. ואת זה למרבה הצער נתקשה מאוד לקבל בעולם המחקר על מסכים.

חשוב לומר שזה לא אומר שלחשיפה למסך בשנים הראשונות לחיים אין השפעות מזיקות, אלא רק שהדרך להעריך את ההשפעות המזיקות האלה בכלים מדעיים היא מוגבלת. אני לא רוצה שתצאו מהפרק הזה עם מסקנה בסגנון של "אה הקשרים בין חשיפה למסך לפני גיל שנתיים לבין התפתחות הילד הם מתאמיים ולא סיבתיים, אז אפשר פשוט לשחרר את הרסן ואת רגשות האשם ולתת לילדים להשתמש במסכים ללא כל מגבלה". כי זו ממש לא הולכת להיות המסקנה של הפרק הזה. 

סילוק נזקים אל מול מזעור נזקים

אז מה כן? אני רוצה לדבר איתכן על עיקרון שהוא בעיני מאוד משמעותי כשאנחנו מנסות לאמץ המלצה רשמית כזו או אחרת. העיקרון הזה עושה הבחנה בין שתי גישות. גישה אחת נקראת "סילוק נזקים" או באנגליתrisk elimination. זו בעצם הגישה שעומדת בבסיס ההמלצה להימנע ממסכים לפני גיל שנתיים באופן גורף- כלומר אם חשיפה למסכים עלולה לגרום נזק, עדיף להימנע ממנה וכך למנוע את כל הסיכונים הפוטנציאליים. מה שנקרא- better safe than sorry. אבל כפי שראינו, מחקרים מלמדים אותנו ששימוש במסך לפני גיל שנתיים הוא עובדה, לפחות בחלק לא מבוטל מהבתים. ומה הבעיה בזה? אם כל מה שהורים יודעים זה שאסור לתת לילדים להשתמש במסך לפני גיל שנתיים, הם לא ידעו איך למזער את הנזקים אם הילד בכל זאת צופה במסך בגיל הזה. ואתן לא באמת צריכות מחקרים כדי לדעת שזה קורה. וזה מוביל אותנו לגישה השנייה שנקראת "מזעור נזקים", או באנגלית risk minimization. לפי הגישה הזו, במקום להמליץ להורים לא לחשוף ילדים למסך לפני גיל שנתיים באופן גורף, אפשר לתת להורים ידע וכלים חשובים שינחו אותם איך למזער את הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בחשיפה למסך בגילאים כל כך צעירים. תחת ההנחה מבוססת-המחקר יש לומר שזה מה שקורה במציאות. 

אז כן, אם אתן מצליחות לא לחשוף ילדים לפני גיל שנתיים למסך, זה כנראה עדיף. אבל אם אתו כבר עושות את זה, בואו נלמד איך לעשות את זה באופן שימזער את הנזקים הפוטנציאליים. יש לי רק בקשה אליכן- בבקשה אל תסתפקו בכל מה שאמרתי עד עכשיו, שבמידה מסוימת מחליש את ההמלצות הרשמיות, אלא תמשיכו להקשיב כדי להבין לעומק את הסוגייה. בעיני, זו אחריות שאנחנו חייבות לגלות כלפי הילדים שלנו.

בואו נתחיל בשאלה- איך ילדים לפני גיל שנתיים מעבדים מידע שהם נחשפים אליו דרך המסך והאם הם יכולים בכלל ללמוד ממנו?

ההבדלים בין המסך לבין המציאות:

יש הבדל תפיסתי חשוב בין המציאות לבין המסך והוא שאנחנו תופסות את המציאות בצורה תלת מימדית- המוח מקבל שתי תמונות נפרדות מהעיניים ואותן הוא מפענת לתמונה תלת מימדית אחת. מה שנקרא ראיה סטראוסקופית. הראיה הזו, הראיה הסטראוסקופית מתפתחת סביב גיל 5 חודשים אבל ממשיכה להשתכלל במשך השנים הבאות. היכולת לתפוס עומק בתמונות דו-מימדיות, כמו במסך, מופיעה סביב גיל 7 חודשים ממשיכה להתפתח במהלך השנתיים הראשונות לחיים. אז למעשה, המסכים גם שונים מהמציאות בכך שהם דו מימדיים, ובנוסף היכולת של ילדים מתחת לגיל שנתיים לתפוס עומק בתמונות דו-מימדיות הוא די חצי כוח. וזה לא רק זה, מסכים נבדלים מהמציאות בעוד היבטים- התאורה שלהם נמוכה יותר, הם מכסים רק חלק קטן משדה הראיה ועם חלק מהמסכים אי אפשר ליצור אינטראקציה, כמו למשל טלוויזיה. בעצם, ההבדלים התפיסתיים האלו עשויים להפריע ליכולת של ילדים צעירים ללמוד מהמסך או להכליל מהמסך לעולם האמיתי.

הקושי של ילדים צעירים ללמוד ממסך:

וכאן אני רוצה לספר לכם על תופעה מרתקת שנקראת video deficit, או בתרגום חופשי שלי "לקות מסך". במחקר הראשון שחשף את התופעה, ילדים בני שנתיים חולקו לשתי קבוצות. הילדים בקבוצה הראשונה צפו במתרחש בחדר צמוד דרך חלון שמחבר בין החדרים. דרך החלון הם ראו מישהו מחביא בובת צעצוע. אחרי זה ביקשו מהילדים האלו ללכת לחדר הצמוד ולמצוא את הבובה. החוקרים מצאו שהילדים הצליחו לעשות את זה בלי שום בעיה. והנה מגיע החלק המעניין. הילדים בקבוצה השנייה גם צפו במתרחש בחדר הצמוד אבל לא דרך חלון שמחבר בין החדרים, אלא דרך מסך טלוויזיה. אחר כך, גם מהילדים האלו ביקשו ללכת לחדר הצמוד ולמצוא את הבובה. אבל הילדים בקבוצה הזו התקשו מאוד למצוא את הבובה וחיפשו אחריה כאילו הם רואים את החדר בפעם הראשונה. מחקר אחר ניסה לבחון את אותה תופעה מזווית נוספת. גם במחקר הזה חילקו ילדים בני שנתיים לשתי קבוצות. בקבוצה אחת עמד מול הילדים אדם אמיתי ואמר להם איפה נמצאת הבובה. בקבוצה השנייה, הילדים ראו את אותו אדם בדיוק אומר את דברים בדיוק אבל דרך מסך. ומה התגלה? הילדים שראו את האיש מדבר במציאות מצאו את הבובה בלי קושי. לעומת זאת, הילדים שצפו באיש מדבר דרך הטלוויזיה התקשו מאוד לעשות את זה. 

התופעה הזו שוחזרה פעם אחרי פעם בהרבה מחקרים נוספים וכאמור קיבלה את השם video deficit, או אם תרצו לקות מסך. התופעה הזו מלמדת אותנו שבכל מה שקשור ללמידה, החל מחיקוי ועד ללמידה של מילים חדשות, המסך נוחל תבוסה אדירה אל מול המציאות. בהערת אגב אגיד שהתופעה הזו לא נמשכת לנצח ובסביבות גיל שנתיים וחצי שלוש חל שיפור משמעותי ביכולת של ילדים ללמוד ממסכים. 

אז ראינו שהיכולת של ילדים מתחת לגיל שנתיים לעבד את המידע שמגיע אליהם דרך המסך היא די מוגבלת ובנוסף ראינו שהם מראים קושי משמעותי ביכולת שלהם ללמוד מהמסך. בקיצור, נראה שלפני גיל שנתיים ילדים מתקשים מאוד לחבר בין מה שקורה במסך לבין מה שקורה במציאות, מה שאומר, שגם אם נשים בצד את שאלת הנזקים, לא נראה שהם מרוויחים יותר מדי מהחשיפה למסכים. 

החשיבות של הקונטקסט

ובואו נעבור לנקודה הבאה. זוכרות שבתחילת הפרק הבטחתי שנבדוק למה השאלה החשובה בנוגע למסכים בגיל הרך, ובכלל, היא לא כמה אלא איך? אז זה מה שאנחנו הולכות לדבר עליו עכשיו, על החשיבות של הקונטקסט. סקירה נרטיבית שהתפרסמה בשנת 2023 בחנה ארבעה קונטקסטים שכאלה: סוג התוכן שהילד צופה בו דרך המסך, מה ההורים או המטפלים האחרים עושים בזמן שהילד צופה במסך, עד כמה המסך אינטראקטיבי ומהן ההשפעות הפוטנציאליות של טלוויזיה שמופעלת ברקע. 

רגע קטן של מדע: סקירה נרטיבית

לפני שנצלול לפרטים, אני רוצה לעצור לרגע קטן של מדע ולהסביר בקצרה מהי סקירה נרטיבית. כמו שהסברתי לעומק בפרק 2 על חינוך מונטסורי, סקירה סיסטמטית מנתחת את כל הספרות המחקרית שעוסקת בשאלה מוגדרת היטב על פי פרוטוקול מסודר ואחיד. המטרה של סקירה סיסטמטית היא לתת את התשובה הטובה ביותר לשאלה מסוימת על בסיס המחקרים הקיימים. ולכן כמו שכבר אמרתי בעבר, סקירה סיסטמטית היא המקור המחקרי המהימן והמקיף ביותר בכל נושא שהוא. אז במה זה שונה מסקירה נרטיבית? סקירה נרטיבית גם היא מסכמת את העדויות המחקריות הנוגעות לשאלה מסוימת, אבל היא הרבה פחות שיטתית וריגורוזית בהשוואה לסקירה סיסטמטית ולכן חלשה יותר. אבל כשמה כן היא, היא מספרת סיפור. סקירה נרטיבית משתמשת בעדויות המחקריות הקיימות כדי לבנות מסגרת תיאורטית להבין דרכה את הממצאים. והמדע בהחלט זקוק לסיפור טוב כדי להתקדם. 

אז בואו נשמע את הסיפור, שנתמך בעדויות מחקריות כמובן, שיש לסקירה הנרטיבית הזו לספר לנו. איך ולמה הקונטקסט הוא זה שקובע מה יהיו ההשלכות ההתפתחותיות של חשיפה למסך לפני גיל שנתיים.

סוג התוכן שילדים חשופים אליו:

נתחיל מסוג התוכן שילדים לפני גיל שנתיים נחשפים אליו. חשוב להבחין בין ההשפעות של חשיפה לתוכניות שנוצרו במיוחד עבור ילדים צעירים לבין תוכניות שמיועדות למבוגרים. למשל, מחקרים מצאו שחשיפה של ילדים מתחת לגיל 3 לתוכניות שמיועדות למבוגרים מקושרת להשלכות שליליות על ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם. לעומת זאת, לא נמצא קשר כזה כאשר ילדים נחשפו לתוכניות המיועדות לילדים. ואם כבר נמצא קשר, הקשר היה להשלכות חיוביות. בנוסף, יש פחות אינטראקציות בין הילד למבוגר כאשר התוכניות מיועדות למבוגרים בהשוואה לילדים. בקיצור, חשיפה של ילדים לפני גיל שנתיים לתוכניות לילדים עדיפה עשרות מונים על פני חשיפה לתוכניות למבוגרים. מחקרים אחרים מצאו שתוכניות טלוויזיה שיש להן נרטיב חזק, שהדמויות בהן פונות לילד באופן ישיר ושהן כוללות גם הפסקות שמאפשרות לילד להגיב (כמו למשל דורה) מקושרות ליכולות שפה גבוהות יותר, בהשוואה לתוכניות עם נרטיב חלש וגירויים מורכבים (כמו למשל טלטאביז). מודה שאני אף פעם לא הבנתי מה הקטע של טלטאביז. אז אם אתן לא יודעות בעצמכן איזה תוכן לבחור, אני ממליצה לכן בחום לחפש את האתר Common sense media. באתר הזה אתן תוכלו למצוא ביקורות על מגוון עצום של תוכניות טלוויזיה, סרטים ואפליקציות לילדים. כל ביקורת באתר הזה כוללת גם טווח גילאים מתאים וגם דירוגים על פי כל מיני קריטריונים כמו מסרים חיוביים, אלימות, איכות השפה, כמה מפחיד, ערך חינוכי, מיניות ועוד הרבה דברים נוספים, מה שבעצם מאפשר לנו לבחור בצורה טובה את מה שמתאים לילד או לילדה שלנו וחשוב לא פחות לערכים שלנו. אני מצרפת לכן קישור לאתר בתיאור של הפרק.

צפייה משותפת:

דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא מה שנקרא צפייה משותפת, שזה אומר הורה או מבוגר אחר שצופה במסך יחד עם הילד. כבר מגיל חצי שנה, ברגע שהורה משתתף ומגיב על התוכן במסך, ניכרת השפעה חיובית על הקשב של הילד שלו. זוכרות את המחקר שהזכרנו קודם שמצא סיכון גבוה יותר לפתח עיכוב שפתי אצל ילדים צעירים שצפו בטלוויזיה שעתיים ביום? מה שלא סיפרתי לכן קודם זה שהסיכון הזה היה קטן באופן משמעותי כאשר ההורים היו באינטראקציה עם הילד במהלך הצפייה שלו בטלוויזיה. כמו שאמרנו קודם, ילדים צעירים מתקשים לחבר בין מה שהם רואים במסך לבין מה שקורה המציאות, והצפייה המשותפת, התיווך שלנו, מאפשרת להם לעשות את החיבור הזה.

אינטראקטיביות עם המסך:

ובואו נעבור לדבר גם על אינטראקטיביות עם המסך. סיפרתי לכן קודם על אפקט לקות המסך או the video deficit. אני מזכירה- התופעה הזו מלמדת אותנו שילדים לפני גיל שנתיים מתקשים ללמוד מהמסך ולהכליל ממנו אל העולם האמיתי. לעומת זאת, אינטראקציה אנושית עושה עבודה נפלאה. אבל מאז שהתגלתה התופעה הזו, בסוף שנות ה-90, הטכנולוגיה התקדמה והיום מסכים מאפשרים לא רק צפייה פסיבית כמו בטלוויזיה אלא גם אינטראקציה איתם. מה שמעלה את השאלה האם מסכים אינטראקטיביים יכולים להחליף חלק מהאינטראקציות החשובות עם מבוגר? מטא-אנליזה שהתפרסמה בשנת 2018 הראתה שילדים צעירים אכן יכולים ללמוד ממסך מגע. בפרט כאשר הם באינטראקציה עם בן אדם אמיתי שנמצא מעבר למסך. מעניין לספר שבין גיל שנתיים לגיל שנתיים וחצי מתרחש שינוי התפתחותי- ילדים לפני גיל שנתיים מצליחים ללמוד ממסך מגע רק כאשר הם מתקשרים עם בן אדם אמיתי דרך המסך, ואילו בגיל שנתיים וחצי הם כבר מצליחים ללמוד לבדם. אז למה אינטראקטיביות עם המסך עדיפה על פני צפייה פסיבית? ככל הנראה מסך אינטראקטיבי תורם ללמידה בכך שהוא מפנה את תשומת הלב של הילד למידע הרלוונטי. ואם נחזור לסוגיית הצפייה המשותפת, נמצא שאינטראקציה עם ההורה בזמן שימוש במסך אינטראקטיבי משפרת את הלמידה אפילו יותר. ובאופן מפתיע, אפילו נוכחות של תינוקות אחרים בחדר משפרת את הלמידה. אולי בגלל שהם גורמים לעוררות מוגברת שמחדדת את מנגנוני הלמידה. חשוב לי לומר שלפני שאתן מסירות כל דאגה מלבכן, תזכרו שלא כל אינטראקציה עם המסך בהכרח תורמת ללמידה, והתנאים האופטימליים ללמידה משתנים מילד לילד באופן משמעותי. אינטראקטיביות יכולה לעזור על עוד היא מפנה את תשומת הלב של הילד לתוכן הרלוונטי והיא לא מורכבת מדי עבור היכולות הקוגניטיביות שלו. ועדיין, אם תשאלו פעוטות, אין תחליף ללמידה פנים מול פנים.

• שיחות וידיאו: ואולי בנקודה זה כדאי לומר כמה מילים על שיחות וידיאו. אין ספק ששיחות וידיאו משמחות את סבא וסבתא ואת הדוד והדודה אבל השאלה היא האם הן גם תורמות לילדים. במחקר שפורסם בשנת 2017 פעוטות בני שנה עד שנתיים השתתפו במפגשי וידיאו שהתקיימו בבית שלהם כל יום במשך שבוע. בכל מפגש וידיאו כזה הופיעה אותה אישה מצדו השני של המסך, היא לימדה את הפעוטות מילים ופעולות חדשות ולבסוף הקריאה להם סיפור. חצי מהפעוטות השתתפו בשיחות וידיאו אינטראקטיביות עם האישה, בעוד שהחצי השני של הפעוטות צפו במפגשי וידיאו מוקלטים מראש אבל עם תוכן זהה, ההקלטות אפילו כללו עצירות כדי לאפשר לפעוטות לענות על השאלות של אותה אישה. כעבור שבוע הפעוטות הגיעו למעבדה ופגשו את האישה הוירטואלית פנים מול פנים בפעם הראשונה. באופן ממש מפתיע ומעניין, הפעוטות שהיו באינטראקציה עם האישה במהלך השבוע הצליחו לזהות אותה בשמה והעדיפו לשחק איתה מאשר עם אישה זרה אחרת. מה שלא קרה אצל הפעוטות שרק צפו בוידיאו של אותה אישה. ולא רק ששיחות הוידיאו אפשרו לפעוטות לפתח מערכת יחסים עם אישה שהם מעולם לא פגשו, הם אפילו הצליחו ללמוד ממנה יותר בהשוואה לפעוטות שצפו בהקלטות. הממצאים האלה מסתדרים די טוב עם ההחרגה שהוסיפה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים בשנת 2016 לפיה אפשר לחשוף ילדים מתחת לגיל שנתיים לשיחות וידיאו.
  

טלוויזיה ברקע: הנקודה הרביעית והאחרונה שאני רוצה לדבר עליה היא טלוויזיה ברקע. המחיר של חשיפה מוקדמת לטלוויזיה ברקע הוא כפול. מצד אחד, כמות ואיכות האינטראקציות בין הילד להורה פוחתת- ההורים מחייכים פחות, מדברים פחות ושרים פחות לילדים שלהם. ומצד שני ילדים טלוויזיה מסיחה את הדעת של הילדים מהפעילויות שהם עוסקים בהן. טלוויזיה ברקע מפריעה למשחק כבר מגיל 6 חודשים. איך יודעים את זה? במחקרים נמצא שכשהטלוויזיה פתוחה ברקע  זמני המשחק של הילדים קצרים יותר, זמני הקשב המרוכז שלהם קצרים יותר והמשחק עצמו פחות מורכב ועשיר. גם אם הילד לא צופה במסך הרבה זמן, השינויים האודיו-ויזואלים שמתרחשים לעיתים קרובות בטלוויזיה גורמים לילד להפנות את המבט למסך באופן חוזר, מה שמדלדל את המשאבים הקוגניטיביים שזמינים לילד למשחק וחקירה. 

אז כן, הקונטקסט בהחלט משנה. חשיפה לתכנים שמותאמים לגיל של הילד וליכולות שלו היא קריטית, התיווך שלנו דרך צפייה משותפת במסך מצליח לפצות על הנזקים שעלולים להיגרם בעקבות חשיפה למסך בגיל צעיר ואינטראקטיביות עם המסך מפנה את תשומת הלב של הילד למידע הרלוונטי ובכך משפרת את הלמידה מהמסך, במיוחד כשמדובר באינטראקציה עם אנשים אמיתיים, כמו בשיחות וידיאו. וגם, ראינו שחשיפה לטלוויזיה ברקע היא גם לא מי יודע מה כי היא גם מפחיתה את כמות ואיכות האינטראקציות בינינו לבין הילדים וגם מסיחה את דעתם ממה שהם עוסקים בו. 

אז בואו נסכם,

בתחילת הפרק גילינו שההמלצה לא לחשוף ילדים למסכים לפני גיל שנתיים הופיעה עוד לפני שהיו מחקרים שגיבו אותה.  עם זאת, בשנים שעברו מאז הצטברו המון מחקרים שכן סיפקו תימוכין להמלצה הזאת, כשהם הראו שילדים מתקשים ללמוד ממסך לפני גיל שנתיים וגם מצאו קשר בין חשיפה למסכים בגילאים האלו לבין השלכות התפתחותיות שליליות. אבל, כפי שראינו, המציאות די רחוקה מההמלצות: רק 1 מתוך 4 ילדים לא נחשף למסך לפני גיל שנתיים. אז במקום להתמלא באשמה, החלטנו לאמץ את גישת "מזעור הנזקים"- במקום להמליץ להורים לא לחשוף ילדים למסך לפני גיל שנתיים באופן גורף, אפשר לתת להורים ידע וכלים חשובים שינחו אותם איך למזער את הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בחשיפה למסך בגילאים כל כך צעירים. ובאמת ראינו עדויות שמצביעות על כך שזו לא החשיפה למסך בפני עצמה שקובעת את ההשפעות על התפתחות הילד אלא הקונטקסט שבו היא מתרחשת- תוכן תואם-גיל, צפייה משותפת יחד עם ההורה, אינטראקטיביות עם המסך בין אם מדובר במסכי מגע או בשיחות וידיאו ופחות טלוויזיה ברקע יכולות אפילו להועיל, או לכל הפחות לא לגרום נזק. 

בעיני, זו דוגמא מדהימה לדרך שבה שהידע המחקרי נותן לנו כוח כהורים לקבל החלטות מושכלות שלא מונעות מרגשות אשם וחרדה. הרי במקרים רבים, גורמי סמכות כמו ה-AAP, ארגון הבריאות העולמי או משרד הבריאות הישראלי מחויבים לקבל החלטות גורפות בהינתן ממצאים חלקיים. אין מקום למורכבות, אין מקום לתלוי, אין מקום ל-one size doesn’t fits all. אני לא אומרת את זה כביקורת. אנחנו זקוקות למישהו אחר שיעשה את העבודה בשבילנו. להחליט על הכל בעצמנו בהינתן משאבי זמן וידע מוגבלים זה לא מאוד סביר. אבל החשיפה לידע המחקרי נותנת הצצה לפרטים שמאחורי ההמלצות, חושפת את סימני השאלה, את אי הוודאות, את המגבלות של השיטות. המשמעות של זה לפחות מבחינתי היא שהמסך הוא לא השטן בהתגלמותו ובהחלט אפשר להשתמש בו בצורה מושכלת כל עוד מבינים את התמונה המלאה. אז כן, אם אתן מצליחות לא לחשוף ילדים למסך לפני גיל שנתיים, זה כנראה עדיף. אבל אם אתן לא מצליחות לא משנה מה הסיבה, אני מקווה שהפרק הזה נתן לכן כמה כיוונים איך לעשות את זה נכון.

ואם מצאה חן בעיניכן הדרך שבה אפשר להשתמש במחקרים כדי לנטרל הפחדות ולתת לנו את ידע וכלים לקבל החלטות מושכלות שלא מונעות מפחד וחרדה, מזכירה לכן שוב את סדרת ההרצאות על מסכים. סדרה שתעזור לנו לנווט בביטחון במציאות הדיגיטלית שמשתנה כל הזמן. הפרטים המלאים בתיאור הפרק.

אם הפרק היה משמעותי עבורכן, אתן מוזמנות ומוזמנים לשתף אותו עם חברים, משפחה וכל מי שאתן חושבות יכול להיתרם ממנו. אני מצרפת לכן בתיאור הפרק גם קישור לפוסט הדיון בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע. זה המקום לאוורר החוצה את המחשבות, השאלות והתחושות שנשארתן איתן אחרי הפרק. בעיני, זו הדרך הכי טובה כדי ללמוד ולעכל את הדברים שלמדנו. וכמובן, צירפתי לכן גם קישור לגרסה הכתובה של הפרק, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וסקירות מחקריות נוספות שכתבתי על מסכים.

אם גם אתן חושבות, כמוני, שידע מחקרי נחוץ במיוחד בעולם ההורות שמוצף עד בלי די במידע, בבקשה דרגו את הפודקאסט ב-5 כוכבים. עניין של כמה שניות שיעזור לנו להפיץ ידע מבוסס-מחקר לכל אמא ואבא שזקוקים לו.

ולסיום, אני רוצה לשתף אתכן שמאחורי כל פרק בפודקסט הזה עומדות עשרות שעות של חיפוש, קריאה וסיכום של אינספור מאמרים שנועדו להביא אליכן את המידע המדויק, האיכותי, המקיף והאמין ביותר על הורות והתפתחות ילדים. אני מזמינה אתכן להצטרף למועדון מאמאדע פלוס כדי לתמוך בעשייה שלי כאן במאמאדע וכמובן לקבל הטבות שוות במיוחד על הדרך. קישור להצטרפות מחכה לכן בתיאור הפרק. וזו גם ההזדמנות להגיד תודה גדולה מעומק לבי לכל התומכים והתומכות הקיימים, אתם יודעים מי אתם, בלעדיכם כל זה לא היה קורה.

וכמובן כולכן תמיד מוזמנות לפנות אלי באופן אישי ולספר לי איך היה לכן. אני כאן להקשיב לכן.

וזהו להיום, נתראה בפרק הבא

---

.....

מקורות מחקריים

מחקר אורך אמריקאי שהראה שזמן המסך בקרב ילדים בני 0-2 הוכפל בין השנים 1997 ל-2014:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/30776061/

סקירה נרטיבית אודות השפעת חשיפה למסך בשנים הראשונות על התפתחות קוגניטיבית ועל חשיבותו של הקונטקסט:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/36059724/

מטא-אנליזה שחשפה שרק 1 מתוך 4 ילדים עומד בהמלצות ולא נחשף למסך לפני גיל שנתיים:

https://jamanetwork.com/journals/jamapediatrics/article-abstract/2789091

מחקר שמצא קשר בין צפייה בטלוויזיה שעתיים ביום בגילאים 1.3 עד 4 לבין סיכון גדול פי 4 לפתח עיכוב שפתי (בהשוואה לילדים שצופים פחות זמן):

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/18460044/

המחקר שמצא שככל שהטלוויזיה פועלת יותר, כך כמות השיחות של הילד עם אחרים פוחתת והוא עצמו מדבר פחות (על בסיס מכשירי הקלטה שהוצמדו לילדים):

https://jamanetwork.com/journals/jamapediatrics/article-abstract/381618

על הקשר בין חשיפה למסך לפני גיל שנתיים לבין תפקודים ניהוליים נמוכים יותר:

https://muse.jhu.edu/article/373223

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC7643631/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/36027980/

מטא-אנליזה שלא מצאה קשר בין תפקודים ניהוליים לבין זמן מסך לפני גיל 6, מה ששוב מדגים את חשיבות הקונטקסט:

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0747563223000900

סקירה סיסטמטית מ-2021 שמצביעה על הבעייתיות במדדים של חשיפה במסך בקרב ילדים צעירים:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/33960616/

המחקר הראשון שהראה את תופעת ה-video deficit:

https://srcd.onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/j.1467-8624.1998.tb06153.x

מטא-אנליזה אודות תופעת ה-video deficit:

https://srcd.onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/cdev.13429

מטא-אנליזה שבחנה את היכולת של ילדים ללמוד ממסך מגע:

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6305619/