.png)
מה עושים עם כל הממתקים האלה? מגבילים? לא מגבילים? עד כמה מגבילים? בפרק הזה נקבל את הזווית המדעית על סוגייה שמטרידה את כולנו- האם הגבלות ואיסורים על חטיפים וממתקים הם באמת פתרון אפקטיבי? ואם לא (ספוילר: הם לא), מה דווקא כן כדאי לנו לעשות?
כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!
מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.
רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!
מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:
בפרק של היום אנחנו הולכות לדבר על שאלה שהרבה הורים מתחבטים בה- מה עושים עם כל הממתקים האלה? מגבילים? לא מגבילים? עד כמה מגבילים? הרשת כהרגלה מלאה בעצות, חלקן סותרות כמובן, ואנחנו כהרגלנו נוסיף לדיון את הזווית המדעית ונברר מה למחקרים יש לומר בסוגיית החטיפים והממתקים.
בעולם שבו אנחנו חיות חטיפים וממתקים זמינים יותר מתמיד ואפילו יותר גרוע הם משווקים לילדים באופן די אגרסיבי. לכן, זה בכלל לא מפתיע שתזונת ילדים בימינו מכילה הרבה יותר מדי שומן והרבה יותר מדי סוכר. לכאורה, נראה שהדרך הכי קלה להתמודד עם המצב היא לנצל את הסמכות שלנו כהורים ולהגביל את צריכת החטיפים והממתקים של הילדים שלנו. אבל השאלה החשובה היא- האם זה באמת אפקטיבי? ואת זה, כאמור, אנחנו הולכות לברר היום.
אבל לפני שנתחיל, אני רוצה לחזור לבסיס ולדבר על מושג חשוב ורלוונטי במיוחד אם אנחנו באמת רוצות להבין את סוגיית החטיפים והממתקים כמו שצריך. למושג הזה קוראים- ויסות אכילה עצמי.
מה זה אומר? מכירות את זה שאתן מזמינות מנה סופר טעימה במסעדה ומתענגות לכן על כל ביס? לאט לאט אתן מתחילות להתמלא, ובכל זאת ממשיכות לקחת עוד ביס ועוד ביס. קשה מאוד להפסיק כשהאוכל כל כך טעים. ואז באיזשהו שלב אתן אומרות לעצמכן "די" מרחיקות את הצלחת, אבל שוב לא מצליחות להתאפק וגונבות ביס מפה וביס משם. בסופו של דבר אתן מרגישות כבר די מפוצצות, אבל עדיין לא מצליחות לעמוד בפני ההצעה לאכול גלידה לקינוח.
נשמע לכן מוכר? למה לפעמים כל כך קשה לנו להפסיק לאכול למרות ששבענו כבר מזמן? ההסבר לזה טמון במושג שהזכרנו קודם והוא ויסות אכילה עצמי. בגדול, מדובר ביכולת לאכול, להפסיק לאכול ולהימנע מלאכול, בתגובה לסימנים פנימיים של רעב ושובע. בעצם, ויסות אכילה עצמי כולל שלושה סוגים של תהליכים:
תהליכים מהסוג הראשון הם תהליכים שמתרחשים לפני הארוחה וגורמים לנו להתחיל לאכול- מה שנקרא "רעב".
תהליכים מהסוג השני הם תהליכים שמתרחשים במהלך הארוחה וגורמים לנו להפסיק לאכול- מה שנקרא "שובע".
תהליכים מהסוג השלישי הם תהליכים שמתרחשים אחרי הארוחה ועוצרים מבעדנו לאכול עד שהרעב חוזר, מה שנקרא "מלאות".
חשוב להגיד שלא כולם מסכימים על ההגדרה הזו של "ויסות אכילה עצמי" אבל בשבילנו היא טובה מספיק ואיתה אנחנו הולכות לעבוד לאורך הפרק.
מנגנון של ויסות אכילה עצמי
מאחורי היכולת לווסת את האכילה של עצמנו עומדות שתי שחקניות ראשיות, נקרא להן "התשתית הביולוגית" ו"מועצת המנהלים המוחית". בואו נכיר אותן.
התשתית הביולוגית: נתחיל מהשחקנית הראשונה והיא התשתית הביולוגית. התפקיד של התשתית הביולוגית הוא לווסת את התיאבון שלנו במטרה לשמור על היציבות הפנימית של הגוף, למשל על ידי יצירה של מאגרי אנרגיה זמינים ומענה לדרישות מטבוליות של הגוף. התשתית הביולוגית מושפעת כמובן גם מנטיות גנטיות למיניהן וגם מחשיפה לאוכל. במילים אחרות, היא מושפעת גם מהטבע וגם מהסביבה.
מועצת המנהלים המוחית: השחקנית השנייה שלנו היא מועצת המנהלים המוחית. למעשה, מדובר באותן יכולות קוגניטיביות-חברתיות שעוזרות לנו לקבל החלטות מודעות בנוגע למה אנחנו מכניסות לפה ומה אנחנו לא מכניסות לפה. למשל, אלו היכולות שעוזרות לנשים בהיריון להימנע ממזונות כמו סושי, עוגות מוס או גבינת קממבר, מתוך ההבנה הקוגניטיבית הגבוהה שזה עשוי לפגוע בהן או בעובר. אז גם אם התשתית הביולוגית דוחקת באישה ההריונית להזמין סושי מוולט, מועצת המנהלים המוחית שלה עוצרת אותה ומונעת מזה לקרות. היכולות הקוגניטיביות הגבוהות האלו הן גם אלו שעוזרות לנו לעשות שינויים כאלה ואחרים בתזונה שלנו.
למעשה, התשתית הביולוגית היא זו שמושכת בחוטים מלמטה ומועצת המנהלים המוחית היא זו שמושכת בחוטים מלמעלה. כלומר, לפי התיאוריה, האיזון בין הדרישות הביולוגיות שמגיעות מלמטה לבין מערכות הבקרה הקוגניטיביות ששולטות בנעשה מלמעלה הוא זה שקובע את טיב יכולת ויסות האכילה העצמי שלנו.
התפתחות ויסות אכילה עצמי
כל זה נכון באופן כללי, אבל אנחנו כאן כדי לדבר על ילדים כך שהשאלה שאנחנו רוצות לשאול עכשיו היא איך ויסות אכילה עצמי מתפתח? כפי שכל אחד ואחת מאיתנו יודעים היטב, תינוקות ופעוטות הם לא בדיוק דוגמה ומופת לוויסות עצמי. אבל הדבר המעניין הוא שבעוד שהיכולת הכללית לוויסות עצמי מתחילה מאוד מאוד נמוך בראשית החיים ורק הולכת ומשתפרת עם השנים, היכולת לוויסות אכילה עצמי מראה בדיוק את הדפוס ההפוך- ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא מצליח לווסת את האכילה שלו בצורה טובה יותר.
מה יכול להסביר את התופעה המשונה הזו? אז ככה. במהלך הילדות מתעוררת משיכה למזונות מסוימים שהמקור שלה הוא בתשתית הביולוגית שהזכרנו קודם, למשל משיכה למאכלים מתוקים ועתירי שומן. בעוד שהמשיכה הזו רק הולכת וגדלה עם הזמן, מי שלא מצליחה לעמוד בקצב היא מועצת המנהלים המוחית. מה זה אומר? יכולות הבקרה הקוגניטיביות של הילד עדיין לא בשלות מספיק כדי לווסת את הצריכה של המאכלים האלו ואז אנחנו רואות ירידה ביכולת ויסות האכילה העצמי. במקביל, גם רתיעה ממזונות מסוימים שמקורה בתשתית הביולוגית מתגברת אחרי תקופת הינקות (מה שאפשר לקרוא לו בררנות באוכל). מה שכן, הרתיעה הזו דועכת כעבור כמה שנים, מה שמספר לנו על שיפור ביכולות הבקרה הקוגניטיביות (למשל, אני מבין שירקות הם טובים לבריאות שלי, אז אני אנסה לטעום מהם. או, אם כל החברים שלי אוכלים סלט, אולי כדאי גם לי לנסות). מעבר לזה, חשוב להדגיש שקיימים הבדלים מאוד גדולים ביכולת ויסות האכילה העצמי בין ילדים שונים.
בואו נעצור לסיכום קטן. ראינו שטיב היכולת לויסות אכילה עצמי נקבע על ידי האיזון בין הדרישות הביולוגיות ששולטות בוויסות התיאבון מלמטה לבין מערכות הבקרה הקוגניטיביות ששולטות במה שקורה מלמעלה. ראינו גם שבתחילת החיים ילדים מראים יכולת ויסות אכילה עצמי טובה, אבל היכולת הזו הולכת ומידרדרת עם השנים. מה שמעלה את השאלה- מה יכול להתקלקל בדרך?
מה יכול להתקלקל בדרך?
מחקרים מצאו שככל שהורים מפגינים יותר שליטה סביב האכילה של הילד כך וויסות האכילה העצמי שלו נמוך יותר. מה הכוונה בשליטה סביב האכילה של הילד? למשל, הורים שמטילים מגבלות נוקשות על מה וכמה הילד אוכל או משתמשים באוכל כפרס או כדרך להרגיע את הילד. עם זאת חשוב לציין שההשפעה יכולה להגיע גם מהכיוון ההפוך- התנהגויות האכילה של הילד יכולות להשפיע על ההתנהגויות של ההורים סביב האכילה שלו. למשל, אם הילד לא מוכן לאכול שום דבר חוץ מבמבה, סביר להניח שההורים יפעילו עליו יותר לחץ לאכול דברים אחרים בהשוואה לאחותו שאוכלת יחסית מאוזן.
ומה יכול דווקא לתרום לוויסות אכילה עצמי? אז מחקרים מצאו שילדים להורים שמעודדים את הילד שלהם לעצמאות בזירת האוכל, למשל מחליטים מה יוגש לשולחן אבל משאירים לילד להחליט מה וכמה יאכל מתוך זה, מראים יכולת ויסות אכילה עצמי טובה יותר. דבר מועיל נוסף שהורים יכולים לעשות הוא לשמש בעצמם מודל לאכילה בריאה. על כל הדברים האלו נדבר יותר לעומק בהמשך.
אתגר משמעותי נוסף להתפתחות של יכולת ויסות האכילה העצמי הוא כמובן תרבות האוכל המערבית. ילדים נחשפים למזון מעובד, עתיר קלוריות וטעים במיוחד כבר מגיל צעיר, מה שעלול להשפיע לרעה על ההבשלה של אזורים בקדמת המוח, אזורים שמעורבים בוויסות אכילה עצמי.
השפעות גנטיות על ויסות אכילה עצמי
אבל כמובן, לא הכל תלוי בנו. זוכרות את התשתית הביולוגית שמושכת בחוטים? אז גם נטיות ורגישויות גנטיות משחקות כאן תפקיד. למעשה, מחקרי תאומים מצאו בסיס תורשתי משמעותי להתנהגויות אכילה. למה דווקא מחקרי תאומים? למי שלא מכירה, במחקרי תאומים עושים השוואה בין שני דברים: עד כמה תאומים זהים דומים בתכונה מסוימת ועד כמה תאומים לא-זהים דומים באותה תכונה. ההשוואה הזו מאפשרת להפריד בין ההשפעות הגנטיות להשפעות הסביבתיות. אז במקרה של ויסות אכילה עצמי, מחקרים ערכו השוואה בין מידת הדמיון ביכולת ויסות האכילה העצמי אצל תאומים זהים לבין מידת הדמיון ביכולת ויסות האכילה העצמי אצל תאומים לא-זהים. מתוך המחקרים האלו עלה שהרכיב הגנטי מסביר 50-75% מהשונות ביכולת לוויסות אכילה עצמי בין אנשים. במילים אחרות, הגנים משחקים תפקיד מאוד משמעותי בקביעת יכולת ויסות האכילה העצמי שלנו.
אז כמעט כמו בכל דבר אחר גם ויסות אכילה עצמי הוא תוצר של אינטראקציה מורכבת בין טבע לסביבה. מה שהילד מביא איתו ומה שאנחנו מספקות לו, בין אם באינטראקציות סביב אוכל ובין אם באוכל עצמו.
ובחזרה לסוגיית החטיפים והממתקים
ועכשיו, אחרי שהבנו מהו ויסות אכילה עצמי, נחזור לשאלה שלשמה התכנסנו- איך אנחנו רוצות ורוצים להתנהל כהורים בכל מה שקשור לצריכה של חטיפים וממתקים? כמו שאמרנו קודם, הפתרון הקל, לכאורה, הוא פשוט להשתמש בסמכות שלנו ולהגביל את הצריכה של החטיפים והממתקים בבית בהתאם לסטנדרטים הבריאותיים שלנו. ועכשיו, הגיע הזמן לברר האם זה פיתרון אפקטיבי.
בואו נתחיל. אני רוצה לספר לכן על מחקר שנערך בארצות הברית שהמטרה שלו הייתה לבדוק מה ההשפעות של הגבלות על אוכל. במחקר השתתפו 37 ילדים בני 3 עד 5 וכל אחד מהילדים האלה קיבל הזדמנות לעבוד בתמורה לאוכל. מה הכוונה? החוקרים הסבירו לילדים שאם הם ילחצו 4 פעמים על עכבר המחשב הם יקבלו קרקר קינמון. אבל אם הם רוצים קרקרים נוספים הם צריכים להשקיע יותר- 8 לחיצות בשביל קרקר שני, 16 לחיצות בשביל קרקר שלישי, 32 לחיצות בשביל קרקר רביעי וכן הלאה. חשוב לציין שהילדים לא יכלו לשמור את הקרקרים לאחר כך, אלא רק לאכול אותם במקום.
אז מה ראו החוקרים? חלק מהילדים הסתפקו בקרקר אחד, בעוד שילדים אחרים המשיכו ללחוץ וללחוץ כדי לקבל עוד קרקרים. מה שכן, רוב הילדים מיצו את העניין אחרי רבע שעה בערך של לחיצות וזלילת קרקרים. אבל מספר לא מבוטל של ילדים המשיכו והמשיכו והמשיכו, עד כדי כך שהחוקרים ממש עצרו אותם אחרי חצי שעה. ההתנהגות הזו מאפיינת מה שנקרא "אכלנים תגובתיים"- ילדים שאוכלים בתגובה לאוכל ולא בתגובה לתחושות רעב. או במילים אחרות, ילדים שוויסות האכילה העצמי הוא בואו נאמר לא משהו.
הדבר הבא שהחוקרים רצו לבדוק היה מה ההשפעה של הגבלות. הפעם לא בתנאי מעבדה, אלא בגן של הילדים ממש- מה שנקרא תנאים טבעיים, או לכל הפחות יותר טבעיים. בזמן הנשנוש הקבוע בשעת אחר הצהריים בגן הונחו באמצע השולחן, מול הילדים, שתי קערות. בכל קערה היה סוג אחר של קרקרים. לילדים אמרו שהם מוזמנים לאכול מהקרקרים כאוות נפשם. אבל הנה מגיע הטוויסט- סוג אחד של קרקרים היה חופשי לאורך כל שעת הנשנוש שנמשכה כ-15 דקות, ואילו הסוג השני של הקרקרים היה זמין לחמש דקות בלבד בהתחלה וב-10 הדקות הנותרות לילדים אסור היה לאכול ממנו. בתום 15 הדקות, ההגבלה הוסרה ושני סוגי הקרקרים היו זמינים שוב באופן חופשי.
ועכשיו לשאלת השאלות- האם ההגבלה השפיעה?
התשובה היא- בהחלט כן! החוקרים מצאו שאחרי שההגבלה הוסרה, הילדים אכלו יותר מהקרקרים שהיו אסורים קודם לכן בהשוואה לקרקרים מהסוג השני. ומעבר לזה, ההגבלה הזו גם משכה את תשומת הלב של הילדים אל הקרקר "האסור"- הם דיברו עליו, הם ביקשו לאכול ממנו והם אפילו ניסו לקחת ממנו למרות שידעו שאסור. ומעניין במיוחד, ההגבלה השפיעה בצורה משמעותית יותר על אותם ילדים שקראנו להם קודם "אכלנים-תגובתיים". הילדים האלו אכלו מהקרקר האסור יותר מכל שאר הילדים.
החוקרים חזרו על הפרוצדורה הזו בשעת הנשנוש בגן בארבעה ימים שונים ובכל הפעמים האלו הממצאים היו דומים- כאשר המגבלה על אחד מהקרקרים הוסרה, הילדים אכלו ממנו יותר. מה שכן, שבוע אחר כך החוקרים הגישו לילדים שוב את שני סוגי הקרקרים, הפעם בלי הגבלה, ולא ראו את אותה העדפה לקרקר שהיה אסור שבוע קודם לכן. כלומר הם אכלו משני סוגי הקרקרים באותה מידה. מה שמצביע על כך שההשפעה של המגבלה על האוכל היא השפעה קצרת-טווח.
המחקר הזה מלמד אותנו שמגבלות על אוכל יכולות לגרום לילדים לאכול יותר ממנו ברגע שמתאפשר להם. דוגמא מהחיים האמיתיים יכולה להיות ילד שלא מרשים לו לאכול במבה וביסלי בשגרה אבל כשהוא מגיע למסיבת יום הולדת הוא מתחרע על כל החטיפים שם. וכמו שראינו, מי שרגיש להגבלות האלו באופן מיוחד הם ילדים עם ויסות אכילה עצמי נמוך- ילדים שאוכלים בתגובה לאוכל ולא בתגובה לסימני רעב ושובע.
החלק של ההורים בסיפור
אבל החוקרים לא הסתפקו בזה וניסו לברר מה עוד יכול להסביר את התנהגות האכילה של הילדים.
תקשיבו טוב למה שהם מצאו. בואו נתחיל מילדים להורים שדיווחו שהם מחזיקים את כל החטיפים מחוץ להישג ידם של הילדים ושהגישה ההורית שלהם לאוכל באופן כללי היא די נוקשה, כלומר כוללת הגבלות ואיסורים. אז הילדים להורים האלה, עם הגישה הנוקשה לאוכל, אכלו יותר מהקרקר "האסור" כאשר הוסרה ההגבלה. ממצאים אלו מצביעים על כך שישנן השפעות ארוכות-טווח של הגישה ההורית לאוכל על התנהגויות האכילה של הילדים.
ואתן בטח שואלות את עצמכן מה קורה עם אותם ילדים להורים שמחזיקים רק חלק מהחטיפים והממתקים מחוץ להישג ידם של הילדים או אפילו הורים שמאפשרים גישה לגמרי חופשית לחטיפים ולממתקים? באופן מעניין במיוחד, ילדים להורים האלה לא אכלו יותר מהקרקר "האסור" כאשר הוסרה ההגבלה בהשוואה לילדים האחרים.
במילים אחרות, מהמחקר הזה עולה שלאיסורים והגבלות על אוכל עשויות להיות גם השפעות קצרות-טווח וגם השפעות ארוכות-טווח. בחלק הניסויי של המחקר ראינו שכאשר מונעים מילדים לאכול מאכל מסוים, קרקר במקרה הזה, הם אוכלים ממנו יותר ממאכלים אחרים ברגע שההגבלה מוסרת. זה נכון לכל הילדים. מה שכן, ראינו שההשפעה של ההגבלה הזו היא קצרת-טווח. כמו שאמרתי קודם, כל הילדים אכלו יותר מהקרקר "האסור" ברגע שההגבלה הוסרה, אבל היו ילדים שאכלו יותר. בחלק המתאמי של המחקר נמצא שילדים להורים עם גישה נוקשה לאוכל נטו לאכול יותר מהקרקר "האסור" ברגע שיכלו, בהשוואה לילדים האחרים. הממצאים האלו מעידים על השפעה ארוכת-טווח של הגבלות ואיסורים על אוכל.
מגבלות המחקר
כן חשוב לומר שלמחקר הזה יש גם כמה מגבלות. אני בטוחה שחלקכן חשבתן לעצמכן תוך כדי הפרק "רגע, מה המחקר הזה שווה בכלל אם השתתפו בו רק 37 ילדים?". אתן ללא ספק צודקות שגודל המדגם הוא פקטור מאוד מאוד חשוב כשמנסים לקבוע עד כמה המחקר איכותי, בטח ובטח אם רוצים להסיק ממנו על החיים עצמם. אבל, אולי תתפלאו לשמוע, שגודל המדגם לא תמיד קובע. או לכל הפחות, לא קובע הכל. הפרוצדורה הניסויית במחקר הייתה, כפי ששמענו קודם, למנוע מהילדים לאכול סוג אחד של קרקרים ולאחר פרק זמן מסוים להסיר את ההגבלה ולאפשר לילדים לאכול ממנו בחופשיות. החוקרים במחקר הזה חזרו על הפרוצדורה הזו לא רק פעם אחת, אלא 4 פעמים ב-4 ימים שונים שנפרסו על פני תקופה של שבועיים. כך שמכל ילד הם קיבלו כמה וכמה דגימות, ובכך התגברו במידה מסוימת על החיסרון של גודל המדגם הקטן. בנוסף, המחקר הזה הוא מחקר ניסויי ולא מחקר מתאמי, כך שהוא הרבה יותר נקי ומבוקר ואולי הכי חשוב הוא מאפשר לקבוע קשר סיבתי, במקרה הזה אפשר לומר שההגבלה על הקרקר השפיעה על התנהגות האכילה של הילדים. כל זה כמובן לא מבטל את מגבלת המדגם הקטן אבל בעיני זה כן שיעור טוב בשבילנו שמלמד אותנו שגודל המדגם הוא לא הדבר היחיד שאנחנו רוצות להסתכל עליו כדי לקבוע אם מחקר שווה משהו או לא. ואנחנו בטח נחזור לנקודה הזו עוד בהמשך הפודקאסט.
למחקר הזה יש מגבלה נוספת במה שנקרא "התוקף האקולוגי", או עד כמה תנאי המחקר משקפים את החיים עצמם. מי שהטילו את ההגבלה על הקרקרים במחקר הזה היו הנסיינים ולא ההורים, ואין לנו דרך לדעת איך היו נראות התוצאות אם ההורים היו מטילים את ההגבלה ולא הנסיינים. בנוסף, הגישה ההורית לאוכל היא לא מקומית אלא כרונית, כלומר היא באה לידי ביטוי בטווח רחב של היבטים. לעומת זאת, במחקר הנוכחי הגבלת האוכל באה לידי ביטוי בצורה מאוד ספציפית ורק בארבעה אירועים בודדים.
אבל רגע לפני שאתן מתייאשות מהמדע, חשוב שתדעו שהמחקר הזה לא עומד לבדו. אמנם יש רק מספר קטן יחסית של מחקרים שבדקו את ההשפעה של הגבלות ואיסורים על אוכל באופן ניסויי, כמו המחקר שסיפרתי לכן עליו עכשיו. אבל מחקרים מתאמיים שבדקו את הקשר בין גישה הורית לאוכל לבין התנהגויות האכילה של הילדים יש בשפע, כולל מחקרי אורך. רוב המחקרים האלו (אם כי לא כולם) הראו שילדים שגדלים בבית עם חוקי אוכל נוקשים נוטים יותר לאכילה תגובתית, לאכילה לא בריאה ולצריכה גדולה יותר של משקאות ממותקים, חטיפים ומזונות עתירי קלוריות. הנטייה הזו לאכילה תגובתית נמצאה במחקר גם כמנבאת עלייה גדולה יותר במשקל במהלך הילדות. אבל למחקרים האלה יש כמובן גם את המגבלות שלהם ובראשן המגבלה של קשר מתאמי ולא סיבתי. המשמעות של זה היא שבכלל לא בטוח מי היה כאן קודם- האם ההגבלות והאיסורים של ההורים הם אלו שמרחיקים את הילד מתחושות הרעב והשובע שלו? אולי התנהגות האכילה של הילד היא זו שמובילה את ההורים לאמץ גישה נוקשה לאוכל? סביר להניח שהתשובה היא איפשהו באמצע. או במילים אחרות, הקשר בין הגישה ההורית לאוכל לבין התנהגויות האכילה של הילד הוא ככל הנראה דו-כיווני. בנוסף, לחלוטין לא טריוויאלי לכמת את הגישה ההורית לאוכל בחיים האמיתיים, מה שבדרך כלל נעשה באמצעות שאלון, על כל מגבלותיו.
מבולבלות? גם אנחנו! לא סתם, לא באמת. אני עושה לכן רגע סדר. למרות כל המגבלות המחקריות שדיברנו עליהן, כאשר ממצאים ממחקרים ניסויים, כמו מחקר הקרקרים, וממצאים ממחקרים מתאמיים מתכנסים באותו כיוון, עקביים אחד עם השני, יש לנו יסוד סביר בהחלט להאמין שהם אכן "תופסים" דפוס אמיתי שקיים בעולם. במקרה שלנו, דפוס שלפיו לאיסורים והגבלות על אוכל יש השפעה שלילית על התנהגויות האכילה של הילדים. ואגב, זה נכון לא רק במקרה של הגבלות ואיסורים על חטיפים וממתקים, אלא גם על כל מאכל אחר גם אם הוא סופר בריא.
מה שמוביל אותנו לשאלת מיליון הדולר- מה כן כדאי לעשות?
מחקרים מלמדים אותנו שבמקום להכריז קבל עם ועדה מה מותר ומה אסור, עדיף לנו לפעול מתחת לרדאר. מה הכוונה? למשל, לא להכניס ממתקים וחטיפים הביתה. בדרך הזו אנחנו חוסכות לעצמנו את ההתעסקות עם שאלות כמו "האם להחביא את הממתקים והחטיפים בארון הגבוה או במגירה שנגישה לילדים?" או "כמה ממתקים וחטיפים ביום לאפשר לילדים לאכול?". במקום, עדיף למלא את הבית באלטרנטיבות בריאות כמו ירקות ופירות. עוד דבר שנמצא יעיל במחקר זה להציע לילדים אוכל בריא גם בארוחות וגם בזמני נשנוש. מי אמר שתפוצ'יפס יותר שווה מקערת בננות ותותים חתוכים? וכמו כמעט בכל דבר אחר, מודלינג מודלינג מודלינג. להוות בעצמנו מודל לאכילה בריאה, הרי הילדים שלנו תמיד נושאים את מבטם אלינו ולומדים מה כדאי לאכול וכמה כדאי לאכול. כך שאם אנחנו כל הזמן מכוונות לזה שהילדים שלנו יאכלו בריא ומאוזן ואז אנחנו אוכלות מלא שוקולד בסתר (ואת העטיפות הם מוצאים למחרת בפח), הם עשויים קצת להתבלבל. מבוסס על סיפור אמיתי. לא משנה.
סיכום
אם נסכם, המחקרים ששמענו עליהם היום מלמדים אותנו שהגבלות ואיסורים עשויים להפוך את הממתקים והחטיפים (או כל מאכל אחר לצורך העניין) ליותר אטרקטיביים. וככל הנראה, דרך עדיפה יותר לקיים את ההגבלות מבלי להצהיר עליהן במפורש (ולהשיג את התוצאה ההפוכה) היא לדאוג לסביבה שתואמת למה שנחשב בעינינו לתזונה טובה. בקיצור, המסר המרכזי הוא שעדיף מאקרומנג'מנט על פני מיקרומנג'מנט. כלומר עדיף לנהל את הסביבה התזונתית של הילדים- מה אנחנו מכניסות הביתה, איזה אוכל אנחנו מציעות להם ומה אנחנו אוכלות בעצמנו- במקום לנסות לשלוט באכילה שלהם. לתת לילדים חופש לבחור ולהתנסות בתוך הסביבה שאנחנו יוצרות עבורם כדי שיוכלו לגלות מה הם אוהבים ולתת לתחושות הרעב והשובע שלהם להוביל, לאכול לפי מה שהבטן מבקשת.
.....
מקורות מחקריים
סקירה נרטיבית על ויסות אכילה עצמי בקרב ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/26847550/
סקירה נרטיבית על התפתחות ויסות אכילה עצמי בקרב ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/33639246/
סקירה נרטיבית על הממשק בין גנים לסביבה בעיצוב התנהגות אכילה של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/30374755/
סקירה נרטיבית על הקשר בין סגנונות האכלה הוריים לבין התנהגויות אכילה של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/25588385/
סקירה סיסטמטית על הקשר הדו-כיווני בין התנהגויות הוריות סביב אוכל לבין התנהגויות אכילה של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35565862/
מחקר הקרקרים שבדק את ההשפעה של מגבלות על אוכל על התנהגות האכילה של ילדים:
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4578816/
סקירה סלקטיבית על הקשר בין הגבלות על אוכל ולחץ לאכול מצד ההורים על התזונה של ילדים:
https://link.springer.com/article/10.1007/s13668-016-0154-x#ref-CR2
סקירה סיסטמטית על הקשר בין גישה הורית לאוכל לבין נשנושים של ילדים:
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5668962/
סקירה סיסטמטית על הקשר בין גישה הורית לאוכל לבין סטטוס משקל בקרב בני 4-12:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/26696920/
סקירה סיסטמטית ומטא-אנליזה על השפעת גישות הוריות לאכל על התנהגויות אכילה של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28399881/
מחקר שמצביע על ההשפעות השליליות של גישה הורית נוקשה לאוכל על צריכת חטיפים של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29534989/
מחקר שמדגים את הקשרים בין הסביבה הביתית והפרקטיקות ההוריות בנוגע לאוכל לבין צריכה של פירות, ירקות ומתוקים של ילדים:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32635599/
מחקר שממצאיו סותרים את הדפוס הרווח, לפיו גישה הורית נוקשה לאוכל מקושרת לצריכה מופחתת של קלוריות בתנאי מעבדה בקרב בני 4-6:
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/20594990/
סדרת מחקרים שהראתה שגישה נוקשה לאוכל מצד אמהות מקושרת לתזונה פחות בריאה בקרב בנותיהן:
Comments