.png)
האם הורות רגישה היא דרך הטבע, הדבר הטוב ביותר עבור התפתחות התינוק? בפרק הזה נבחן את הנחות היסוד של תיאוריית ההתקשרות דרך מחקרים על גידול ילדים בתרבויות שונות. נראה איך לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, ובחברות מסורתיות רבות גם היום, הורים דווקא נמנעו מיצירת קשר רגשי מוקדם עם תינוקות. נכיר את הסיבות לכך ואת התיאוריות המפתיעות שפיתחו תרבויות שונות כדי להצדיק את ההורות המנותקת שלהם. הזדמנות לחשוב מחדש התפיסות ההוריות שלנו.
להרשמה לסדרה "מה תרבויות רחוקות יכולות ללמד אותך על גידול ילדים?"
קוד קופון להנחה: podcast
כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!
מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.
רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!
מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:
ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת מדע, אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.
היום אנחנו שוב הולכות לדבר על תיאוריית ההתקשרות, אבל הפעם מזווית מפתיעה ובעיני סופר מרתקת ומעוררת מחשבה. אנחנו הולכות לבחון כמה מהנחות היסוד של תיאוריית ההתקשרות וגם של היישומים הפופולארים שלה דרך משקפיים אנתרופולוגיות. אנחנו הולכות להכיר מחקרים על גידול ילדים בחברות שבטיות ולבדוק האם הורות היקשרותית היא כמו שחלק טוענים דרך הטבע, מה שהורים עשו מאז ומעולם, או שאולי בעצם לא…?
בואו נתחיל.
אני רוצה להזכיר לכן שבפרק 8 בפודקאסט דיברנו בהרחבה על תיאוריית ההתקשרות ועל ההבדלים בינה לבין גישות פופולריות להורות היקשרותית. אני לא אחזור כאן על כל הדברים, אבל רק אזכיר בקצרה שתיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שפותחה על ידי ג'ון בולבי בשנות ה-50 ושמה דגש משמעותי על הקשר הרגשי שנוצר בין האמא לתינוק. היום אני רוצה לדבר על אחת מאבני היסוד של תיאוריית ההתקשרות והיא "רגישות אמהית" או "רגישות הורית". רגישות היא מילה בעייתית, כי אנחנו מצד אחד משתמשות בה המון ביום-יום ומצד שני דווקא בגלל שזה מושג כל כך אינטואיטיבי כל אחד מפרש אותו בדרכו. אבל אנחנו כאן לעשות סדר, אז אני רוצה להשתמש בהגדרה הטכנית של "רגישות" כפי שהגדירה מרי איינסוורת' בשנות ה-60, מי שאפשר לקרוא לה "האמא של תיאוריית ההתקשרות". מי שלקחה את התיאוריות של בולבי והוסיפה להם את המימד האמפירי, המדעי.
אז למושג "רגישות" יש 4 רכיבים:
הרכיב הראשון של רגישות הוא מודעות לאיתותים של התינוק. מטפל רגיש הוא מטפל שמודע לאיתותים שמגיעים מצד התינוק, כלומר אם התינוק בוכה, מקטר, מסיט את הראש וכו'. בעצם מטפל רגיש מבחין בסימנים האלה ולא עיוור להם. יש כאלה שישימו לב, שיהיו רגישים, לסימנים העדינים ביותר, ויש כאלה שישימו לב רק אם הסימנים נעשים קולניים ועוצמתיים מאוד.
רכיב נוסף של רגישות הוא הפרשנות של האיתותים האלה- מטפל רגיש מצליח לפרש את האיתותים שמגיעים מהתינוק בצורה מדויקת יחסית. נגיד אם התינוק בוכה הוא יודע להגיד שהוא רעב או עייף. כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת מה התינוק זקוק לו במאה אחוז, אבל מטפל רגיש עושה קירובים יחסית טובים.
אבל זה לא מספיק רק להבחין באיתותים ולפרש אותם, אלא גם להגיב להם בצורה מותאמת. שזה הרכיב השלישי של רגישות. למשל אם שרתי לתינוקת שלי והיא הסיטה את הראש, הבחנתי בזה ופירשתי את זה כהצפה, אז אני לא אתקע את הראש שלי בחזרה מולה ואמשיך לשיר לה. אלא אנסה אינטראקציה עדינה יותר, או אתן לה את הזמן ליזום מחדש אינטראקציה איתי.
והרכיב האחרון של רגישות הוא התזמון- מטפל רגיש לא רק מזהה איתותים, מפרש אותם נכון ומגיב אליהם בצורה מותאמת אלא גם עושה את זה באופן מיידי. כלומר זה לא יעזור במיוחד אם זיהיתי שהילדה שלי רעבה אבל אני אתן לה אוכל רק אחרי 10 דקות.
שימו לב שההגדרה הזו של "רגישות" לא מדברת על התוכן עצמו של האינטראקציה אלא על צורת האינטראקציה, מה שבעצם אומר שיש הרבה דרכים שונות להיות מטפל רגיש.
הטענה של איינסוורת' הייתה שכשהמטפל מצליח גם לזהות את האיתותים וגם לפרש אותם בצורה נכונה, התינוק מקבל את המסר שהאיתותים שלו רלוונטיים ובעלי משמעות עבור המטפל. והדבר החשוב לעניינינו הוא ממצא שחזר על עצמו פעם אחרי פעם במחקר- רגישות אמהית, כמו שהגדרנו אותה עכשיו, מנבאת התקשרות בטוחה. כלומר ילדים לאמהות שקיבלו ציונים גבוהים יותר במדד הרגישות נטו יותר לפתח התקשרות בטוחה לאמא שלהם בהמשך. ויותר מזה במחקרי התערבות שבהם אמהות עברו כל מיני הדרכות שנועדו לשפר את הרגישות שלהן נמצאה השפעה מובהקת של רגישות על התקשרות. כלומר רגישות גבוהה לא רק נמצאת בקורלציה עם התקשרות בטוחה, אלא גם ממש משפיעה באופן סיבתי על התקשרות. לעומת זאת, חוסר רגישות מוביל להתקשרות לא בטוחה. אני לא אכנס למה זה בדיוק התקשרות בטוחה ולא בטוחה, אבל אם תרצו בפרק 8 אני מסבירה על זה יחסית לעומק.
איינסוורת' הניחה שמבחינה אבולוציונית תינוק שמגיע לעולם מצפה לקבל טיפול רגיש ובגלל זה האמינה שטיפול רגיש הוא זה שיוביל להשלכות הטובות ביותר על הבריאות הנפשית של הילד, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. לעומת זאת, חוסר רגישות יוביל להתקשרות לא בטוחה לצד השלכות התפתחותית פחות טובות.
בנוסף, לפי תיאוריית ההתקשרות, ילד יוצר התקשרות לדמויות שמטפלות בו במהלך השנה הראשונה לחיים, כך שכבר בגיל שנה אפשר להעריך באמצעות סיטואציית הזר (שגם עליה פירטתי בפרק 8 ולא אחזור על זה שוב) אם הוא יצר התקשרות בטוחה או לא בטוחה לדמויות הטיפול. כך שאפשר לומר שאחת מהנחות היסוד של תיאוריית ההתקשרות היא שטיפול רגיש בתקופת הינקות הוא חיוני להתפתחות בריאה ותקינה.
אני משערת שלאוזן שלנו, הורים שחיים בעולם המערבי, ההסברים האלו נשמעים די הגיוניים ואינטואיטיביים. אבל האם הם נכונים, כמו שטענו בולבי ואיינסוורת, עבור כל תינוק אנושי בכל תרבות שהיא? האם זהו טבע האדם? את זה אנחנו הולכות לבדוק עכשיו.
לפני שנכנס לכל הממצאים האנתרופולוגיים, רק אגיד שרוב הדברים שאני הולכת לספר לכן בפרק הזה מתבססים על ניתוח איכותני מעמיק של יותר מ-200 רשומות אתנוגרפיות, ארכיאולוגיות והיסטוריות בנושא הינקות שערך פרופסור דיוויד לנסי, אחד החוקרים האנתרופולוגים המובילים בתחום ההורות והילדות. בעבר גם קראנו את ספר הדגל שלו The anthropology of childhood במועדון הקריאה של מאמאדע. לא אגזים אם אומר שזה ספר ההורות הכי טוב שקראתי, אם כי הוא רחוק מלהיות ספר פופולרי. הוא ספר כבד. אם מעניין אתכן, שמתי לכן קישור בתיאור הפרק.
כשאנחנו מסתכלות על הממצאים האנתרופולוגיים, הארכיאולוגיים וההיסטוריים אנחנו מגלות שלאורך רוב ההיסטוריה האנושית וגם אצל רוב החברות האנושיות היום, הדאגה העיקרית של הורים לא יצירת קשר רגשי עמוק עם התינוק אלא להפך - הדאגה היא דווקא איך לשמור על מרחק רגשי מסוים. לנסי זיהה שהרבה תרבויות פיתחו מה שהחוקרים קוראים לו "הורות מנותקת" או detachment parenting - כלומר הן פיתחו אסטרטגיות תרבותיות שעוזרות לאמא ולמטפלים האחרים לשמור על מרחק רגשי מסוים מהתינוק, לפחות בחודשים הראשונים לחיים.
אני רוצה להביא לכאן כמה דוגמאות מתוך מחקרים אתנוגרפיים. אבל רגע לפני אני רוצה להגיד כמה מילים על מחקר אתנוגרפי כי כמעט כל העדויות שאביא היום מתבססות על מחקרים מהסוג הזה. בגדול, מחקר אתנוגרפי הוא מחקר שדה שבו חוקרים אנתרופולוגים יוצאים לשטח (גם אם זה אומר לג'ונגלים באמזונס) ועורכים תצפיות, ראיונות ומחקר מעמיק של חיי היום-יום של אנשים בתרבות מסוימת. כדי שמחקר כזה יהיה אפקטיבי, החוקרים לרוב גרים תקופה ארוכה בתוך הקהילה שהם חוקרים.
זו גם ההזדמנות לספר לכן שבעוד שבועיים, ב-18.11, יגיעו למאמאדע 3 אנתרופולוגים של הילדות לספר לנו על המחקרים האתנוגרפים שלהם על גידול ילדים בג'ונגלים של דרום הודו, בנהר האמזונס באקוודור ובערים הגדולות של יפן. בעיני, זו הולכת להיות סדרת ההרצאות הכי טובה, מרתקת וייחודית שאי פעם הייתה במאמאדע. שמתי לכן פרטים וקוד קופון להנחה בתגובות.
בואו נחזור לדוגמאות על מה שקראנו לו קודם "הורות מנותקת":
אצל הגוסי, קבוצת חקלאים מקניה, למשל, אמהות לעיתים מאוד רחוקות יוצרות קשר עין או מדברות אל התינוקות והפעוטות שלהן, אפילו כשהן מחזיקות או מניקות אותם. ואני מצטטת: "אמא גוסי נמצאת כמעט כל הזמן במגע פיזי עם התינוק, סוחבת אותו על הגב או מחזיקה אותו בידיים. עם זאת, למרות הקרבה הפיזית, האם רק לעיתים רחוקות יוצרת איתו קשר עין, משמיעה לו קולות או מנסה לתקשר איתו באופן מילולי." אמא גוסי מגיבה באופן מיידי לאיתותי מצוקה מצד התינוק, אבל מתעלמת מקולות ואיתותים אחרים, למשל כשהוא מקשקש.
גם אצל אמהות מזוואה, קבוצת ילידים ממקסיקו, אמהות מניקות כמעט לא מתייחסות לתינוק.
זה נכון גם בצד השני של העולם אצל נוודי הפשטו שחיים באזורים של אפגניסטן ופקסיטן. אם אמא שם מפגינה חיבה כלפי הילד, החברות שלה נוזפות בה. כך שההתעלמות מהתינוק, מלבד המענה לצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים, היא הדבר המקובל תרבותית.
אז אלו היו כמה דוגמאות למה שנקרא בספרות "הורות מנותקת". לפני שניכנס לאסטרטגיות שעוזרות להורים לשמור על מרחק רגשי מהתינוק, אני חושבת שכדאי שנכיר ונבין כמה מהסיבות המשוערות שהובילו להתפתחות של הורות מנותקת בתחילת החיים של התינוק.
סיבה ראשונה: תמותת תינוקות
הסיבה הראשונה שבעיני די מסבירה את עצמה היא תמותת תינוקות. במציאות של פעם, כולל באירופה, והאמת שגם בהרבה מקומות בעולם היום, תמותת תינוקות הייתה ועדיין גבוהה מאוד. גם אם האמא והתינוק שרדו את הלידה, הם עדיין היו חשופים להמון המון סכנות- מחלות, תת-תזונה, טפילים ומה לא. בואו ניקח רגע לעכל את המספרים - בחברות מסורתיות רבות, בין חמישית למחצית מהתינוקות לא שרדו עד גיל חמש. וגם הרבה מאלו שכן שרדו סבלו מתת-תזונה ומחלות קשות בילדות. במצב כזה, יצירת קשר רגשי מוקדם נראית כמו סיכון מאוד גדול. אני חושבת שאמהות שעברו לידה שקטה או הפלה אולי מכירות גם את הקושי להיקשר לעובר מחשש שמשהו יקרה לו והלב שלהן שוב יתרסק. כך שנראה שהורות מנותקת היא מנגנון הגנה מפני מציאות שבה הרבה תינוקות מתים.
סיבה שנייה: הורות משותפת
סיבה נוספת שיכולה להסביר את השכיחות של הורות מנותקת בתרבויות שונות מגיעה דווקא מכיוון אחר. באופן כללי, לנשים בהמון חברות יש תפקיד משמעותי בכלכלת משק הבית ואולי כדי לא להוציא אותן מכלל תפקוד התפתחה במהלך האבולוציה של המין האנושי ההורות המשותפת, או באנגלית alloparenting. זו כמובן לא הסיבה היחידה להתפתחות של הורות משותפת אבל היא זו שרלוונטית אלינו כרגע. בהורות משותפת אנשים נוספים מהקהילה, כמו סבתא, דודה או אחים גדולים, משתתפים בגידול הילד. מה שאתן בטח מכירות כ-it takes a village to raise a child. כך שהקשר הרגשי בין האמא לתינוק לא היה הדבר המרכזי, גם אם היא זו שמניקה. וגם זה לא היה תמיד המצב, אם נחשוב למשל על תפקיד המינקת שהיה נפוץ באירופה.
עוד דוגמא מגיעה מבני ההאוסה, חברה חקלאית מניגריה. אצל ההאוסה תינוקות נמצאים תמיד קרובים פיזית לאחד או יותר מהאנשים הבוגרים שמטפלים בו. ברגע שמגיעים איתותים מצד התינוק, כמו למשל בכי, הוא מקבל מענה מיידי, אם מצד המבוגרים ואם מצד ילדים גדולים. נראה שתינוקות האוסה מקושרים ל-3-4 דמויות טיפול, אבל הדבר המעניין הוא שהדמות המרכזית היא לא בהכרח אמא, למרות שהיא זו שמניקה. הדמות המרכזית היא זו שנמצאת עם התינוק בהכי הרבה אינטראקציה. ככה שקשר רגשי בין האם לתינוק הוא לא בהכרח הדיפולט האנושי. תינוקות יכולים להיקשר לכמה דמויות במקביל, והדמות המשמעותית ביותר לא חייבת להיות אמא, כמו שראינו, גם אם היא מניקה.
סיבה שלישית: ילדים כהשקעה (תינוקות לא רצויים- הזנחה, נטישה ורצח תינוקות )
סיבה שלישית שיכולה להסביר הורות מנותקת היא התפיסה של גידול ילדים כהשקעה לכל דבר, גם אם באופן קר ומחושב. אם חושבים על זה, רק אחוז קטנטן מתוך החברות בעולם, כמונו, נותן כרטיס כניסה ללא תנאים לכל חבר חדש. הילד צריך להחזיר את ההשקעה שהושקעה בו, מה שאנתרופולוגים קוראים לו "חוב החלב"- הילד צריך להחזיר את ההשקעה שקיבל דרך החלב של אמא, אחרת הוא לא רצוי. וכמו שאנחנו לא רוצות לקחת סיכונים בכל מיני השקעות כספיות, כך אותו דבר עם הילדים. ולכן חשוב לוודא שהילד יצליח לשרוד- לוודא שהילד שלם ובריא; לראות שהוא מתנהג בצורה נורמלית; גם המין שלו חשוב- אם הוא בן או בת- יש חברות שבהן בנות לא רצויות ופשוט הורגים אותן; ילד שנולד מוקדם מדי לפני שהאח הגדול והיקר יותר גדל מספיק גם נמצא בסיכון, כי בעצם עכשיו כשנולד עוד ילד צריך לחלק את המשאבים ובגלל שהגדול לא חזק מספיק ההשקעה בו יכולה לרדת לטימיון. כך שהילד הקטן הופך ללא רצוי ונמצא בסכנה לנטישה או למוות.
הנה כמה דוגמאות:
"ילדים לא לגיטימיים אצל המונדורוקו, ציידים-לקטים מהאמזונס בברזיל, נרצחים בדרך כלל בלידה, כנ"ל תאומים וילדים עם פגמים מולדים. אם הילד הפגום שורד, הוא מכונה 'טון', כלומר צואה. לא מתעללים בילדים האלה אבל אסור להם להינשא והמעמד שלהם לא מוגדר.
אצל הסונגי, חברה חקלאית מגאנה, לבקנים, נמוכי קומה ואלו שנולדו עם הידרוצפלוס נחשבים כיצורים רעים, לקויים, על טבעיים, מכושפים וצפוי להם מוות.
אני חושבת שאצלנו הכי קרוב לזה אלו כל הסקירות והבדיקות שאנחנו עושות במהלך ההיריון כדי לבדוק שהעובר מתפתח כמו שצריך ושאין לו בעיות. ולפעמים עולה על השולחן האפשרות להפסקת היריון, במקרה שנמצאו בבדיקות בעיות אצל העובר. אבל המתה לא מקובלת ולא חוקית אחרי שהתינוק כבר הגיע לעולם, לפחות למיטב ידיעתי. אבל גם אם לא נלך לפגמים מולדים, מספיק שהילד יראה סימנים שההשקעה בו לא תחזיר את עצמה והסיכוי שלו להינטש עולה.
סיכום ביניים
אם נסכם, ראינו כמה סיבות שמובילות תרבויות מסוימות להתייחס לתינוקות בניכור ולהימנע מליצור איתם קשר רגשי בתחילת החיים. אחת הסיבות המרכזיות היא תמותת תינוקות מאוד גבוהה. בגלל שהסיכוי של התינוק לשרוד נמוך עדיף שלא להיקשר אליו. בנוסף, ראינו שהאם היא לא בהכרח הדמות המרכזית בקהילות שבהן כמה דמויות מגדלות את הילד. וסיבה נוספת היא ההתייחסות לילד כהשקעה שצריכה להחזיר את עצמה- אם הילד לא נראה כשיר, אז צריך להיפטר ממנו ולכן עדיף לא להיקשר. לחילופין, אם הוא כשיר אבל ההורים שלו מתכננים להשכיר או למכור אותו, אז גם במקרים האלה עדיף שלא להיקשר. בקיצור, המחשבה שיצירת קשר רגשי עם התינוק מהרגע הראשון היא הנורמה ההיסטורית די רחוקה מהמציאות. נראה שדווקא ההתנהגות האדפטיבית במציאות שבה כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש היא לדחות את יצירת הקשר הרגשי.
אז איך עושים את זה?
אבל אלו היו רק הסיבות למה לא להיקשר לתינוק כל כך מהר. השאלה היא איך התרבויות מסבירות את זה לעצמן, ומה הפרקטיקות והאסטרטגיות שהן פיתחו כדי לעזור לעצמן לא להיקשר רגשית לתינוק. מה שחוזר על עצמו אצל לא מעט תרבויות הוא התפיסה שהתינוק הוא עדיין לא "אדם" במלואו. התרבויות האלה תופסות את התינוקות כיישויות שמתקיימות במצב ביניים בין עולם החיים לבין עולם הרוחות, הקדמונים והאלים. התיאוריות העממיות האלו, שהתפתחו בכמה תרבויות באופן בלתי תלוי, מניחות אנושיות מעוכבת delayed personhood. אם נסתכל על תרבויות שונות, אין קונצנזוס מתי הילד באמת הופך לאדם- חלק טוענים שילד הופך לאדם כשהוא מתחיל ללכת, או כשהוא מתחיל לדבר, או כשהוא מפתח ידע חברתי או מיומנויות כאלה ואחרות. בקיצור, הגיל שבו זה קורה, שילד הופך לאדם של ממש, משתנה בין תרבויות שונות ויכול לנוע בין כמה ימים ל-8-10 שנים.
והנה כמה דוגמאות:
בתרבויות כמו המנדינקה (Mandinka) במאלי, התינוק נחשב לחלק מהמשפחה רק ביום השמיני לחייו, כאשר הוא עובר טקס גזיזת שיער ומקבל שם. עד אז, התינוק עדיין נחשב "בתקופת מבחן". מעניין לחשוב בהקשר הזה גם על ברית מילה. אם גם לברית מילה היה תפקיד היסטורי דומה, אבל אין לי באמת מושג.
אצל הטיוראו מהאמזונס נהוג לא לתת שם לתינוק במשך מספר שבועות או חודשים, במיוחד אם הוא חולה.
ויש עוד פרקטיקה מעניינת, מכיוון אחר דווקא, שמשקפת את מצב הביניים הזה של התינוק, כשהוא עדיין לא נחשב לגמרי אדם, והיא עיטוף. אם נשאל אמהות מורזי אפגניות למה הן עוטפת את התינוקות שלהן בצורה שהם לא ממש יכולים לזוז הן יסבירו שהבשר של התינוק לא בשל, כמו בשר לא מבושל ורק על ידי עיטוף הוא יהפוך לחזק ומוצק כמו בשר מבושל. בהרי האנדים בבוליביה, עוטפים את התינוק כדי שיהיה שקט ומוגן וכך הרוחות לא יברחו.
מנהגים כאשר תינוק מת גם משקפים את אותה תפיסה- טקסי קבורה והאבל הם מאוד מינימלים או אפילו אסורים אם הילד מתחת לגיל 5 או אפילו בן 10. המסר התרבותי הוא שתשומת הלב של המשפחה והקהילה צריכה להיות מופנית לילד הבא לא לזה שמת.
למשל, אצל הטונגן בפולינזיה- אם הילד מת לפני שקיבל שם לא היה אבל. הנשים המבוגרות היו אומרות לאמא להפסיק לבכות כי זה לא היה תינוק אלא רוח רפאים.
גם נתונים ארכיאולוגים מצביעים באותו כיוון, תינוקות וילדים נקברו במקום אחר מילדים גדולים יותר ומבוגרים. במקסיקו למשל מצאו שתינוקות נקברו מתחת לרצפת הבית או בתוך קירות הבית.
נראה שרק כאשר חלה ירידה דרמטית בתמותת תינוקות התחילו להתייחס לתינוקות כבני אדם שלמים. מה שבא לידי ביטוי בלתת להם שם כבר בלידה, ליצור איתם קשר עין ולדבר אליהם בטון מותאם. אבל ברוב החברות תינוקות לא נחשבים בני אנוש, ותהליך הכניסה שלהם אל האנושות עשוי להיות ארוך ותלוי בכך שיראו חיוניות, נורמליות ויראו פוטנציאל לתועלת עבור המשפחה.
אז מה קורה שם בין עולם הרוחות לעולם בני האדם?
אוקיי, אז ראינו שאצל הרבה תרבויות תינוקות נמצאים במין מצב ביניים בין עולם בני האדם לעולם הרוחות. השאלה היא מה הסטטוס שלהם במצב הביניים הזה. אז בהרבה חברות מאמינים שתינוקות הם סוג של ישויות על-טבעיות, שיכולות להיות מסוכנות או מלאכיות. שימו לב- חלק תופסות תינוקות כסוג של שדים וחלק כסוג של מלאכים.
למשל, בתרבות היפנית המסורתית תינוקות נתפסו כ"אנשים של האלים" עד גיל שבע. הם נחשבים טהורים עד כדי כך שהם יכולים לחזור לעולם האלים בכל רגע. ובנוסף, יש להם את הכוח לתווך בין אנשים לאלים.
מצד שני, בחברות כמו ה-קורוואי (Korowai) באינדונזיה, תינוקות נחשבים ל"דמוניים" עד שהם מראים סימנים שהם מתחילים להיות אנושיים.
במילים אחרות, כשהתינוק נמצא בין שני העולמות הוא מצד אחד פגיע כי יש קשר רופף בין הגוף שלו לנשמה שלו, אבל מצד שני יש לו גם עוצמה מסוימת בזה שיש לו את היכולת להתחבר באופן ישיר לעולם ה"אחר". ילדים יכולים לשמש כצינור או מגנט לכוחות שיכולים להיות רעים או טובים.
ומעניין להבין שתיאוריית "שני עולמות" העממית לא רק מסבירה את טבע הינקות, של מה זה אומר להיות תינוק, אלא גם מכתיבה איך צריך לטפל בתינוק.
הנה ציטוט ממחקר אתנוגרפי: "בתינוק שנולד בקרב אנשי ה-Mandok (פפואה גינאה החדשה) הנפש הפנימית (anunu) עדיין לא הייתה מעוגנת היטב בתוך גופו... ולכן שני ההורים החדשים הקפידו על מגבלות מזון והתנהגות לאחר הלידה... אבות חדשים נאסרו מלצאת לדיג בתעלות ובמים עמוקים, ומלגלף או לכרות עצים. אם התינוק בכה ללא סיבה נראית לעין, אנשי ה-Mandok האמינו שאחד ההורים הפר טאבו שגרם לנפש ה-anunu של התינוק לעזוב. אז נקרא מומחה טקסים שיבצע טקס 'קריאת התינוק חזרה'. ככל שהתינוק גדל, אנשי ה-Mandok האמינו שנפש ה-anunu נעה בהדרגה מ'שטח העור' אל תוך הגוף"
אנחנו רואות בדוגמא הזו איך מצב הביניים של התינוק מכתיב להורים מה לעשות כדי שיהפוך בסופו של דבר לבן אנוש.
והנה עוד דוגמא: "כשילד ה-Azande ממרכז אפריקה נולד, הנשמה שלו עדיין לא התחברה באופן מלא וקבוע לגופו. לכן יש חשש שהנשמה עלולה לברוח, וזוהי אחת הסיבות לכך שמגבילים את התינוק והאם לבקתה."
הנה שוב אנחנו רואות פרקטיקה טיפולית שנגזרת ממצב הביניים של התינוק- האמא והתינוק צריכים להיות מבודדים בבקתה כדי שהנשמה שלו לא תברח. אחלה תירוץ למשכב לידה :)
מצד שני, כל עוד הילד שומר על קשריו עם עולם הרוחות, אפשר לנצל את הגישה הזו. לתקשר עם המתים והאלים.
למשל אנשי בולובו בקונגו האמינו שמבוגר מקולל יכול להינצל אם הוא יחליף את הנשמה שלו עם הנשמה הלא מזוהמת של התינוק. ככל שהבריאות של המבוגר משתקמת, כך התינוק נעשה יותר חולה ולבסוף מת.
"האמונה [בימי הביניים] שהתינוקות נחשבו על סף הפיכה ליצורים רעים לחלוטין היא אחת הסיבות לכך שהיו קושרים אותם או עוטפים אותם כך כך הרבה זמן ובצורה הדוקה."
בואו נסכם,
ראינו שבניגוד למה שהיינו מצפות לפי תיאוריית ההתקשרות, התופעה של הורות מנותקת, שבה ההורה נמנע במכוון מליצור קשר רגשי מוקדם עם התינוק, היא די נפוצה. אם זה בגלל תמותת תינוקות גבוהה, עצם העובדה שבני אדם התפתחו בקונטקסט של הורות משותפת שבה כמה דמויות מטפלות בילד ואם זו התפיסה הקרה והמחושבת של הילד כהשקעה לכל דבר. מי שנותן את הלגיטימציה התרבותית להימנעות הזו מקשר רגשי הן תיאוריות עממיות שמכחישות את האנושיות של התינוק, לפעמים במשך חודשים ואפילו שנים.
איך כל זה רלוונטי להיום?
קודם כל, אנחנו כבר רואות שאידיאליזציה של תרבויות אקזוטיות רחוקה מאוד מהמציאות. ההורות במערב אולי נראית אחרת לגמרי, אבל האם זה אומר שאנחנו איבדנו את ההורות האמיתית? האם הימנעות מקשר רגשי היא מה שאנחנו רוצות לשאוף אליו? הדוגמאות שראינו היום רק ממחישות עד כמה הדבר החשוב באמת הוא התאמה של פרקטיקות גידול הילדים לתנאי הסביבה. בסביבה שבה תינוקות מתים בהמוניהם או בסביבה שבה היחס לתינוקות הוא תועלתני, זה כנראה יותר "טבעי" לפתח אסטרטגיות להימנע מקשר רגשי עם התינוק. אבל במציאות שאנחנו חיות בה, זה כנראה פחות "טבעי". מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. לטענה של בולבי ואיינסוורת' מתיאוריית ההתקשרות שטיפול רגיש הוא המפתח להתפתחות בריאה וטובה. נראה שהעדויות האנתרופולוגיות בעיקר שמות סימן שאלה סביב האוניברסליות של הטענה הזו, המחשבה שזו הציפייה המולדות של כל התינוקות האנושיים, מבלי להתייחס לקונטקסט.
אגב, המחלוקת בין אנשי תיאוריית ההתקשרות לבין אנתרופולוגים התחילה כבר בימיה הראשונים של תיאוריית ההתקשרות. בולבי באופן די סיסטמטי דחה טענות שהעלו אנתרופולוגים, והם העלו, בעיקר כאלה שערערו על התיאוריה שלו, ובעצם ככה נטמנו הזרעים לפער הגדול שקיים עד עצם היום הזה בין פסיכולוגים התפתחותיים לבין אנתרופולוגים כשהם מנסים לחקור התקשרות. אנתרופולוגים מתלוננים על זה שאין כמעט מחקרים על התקשרות עם נתונים מתרבויות מחוץ לעולם המערבי ושהשיטות להערכת התקשרות לא באמת ישימות במחקרי שדה אנתרופולוגיים. פסיכולוגים התפתחותיים מתלוננים שאנתרופולוגים לא מספיק מבינים בתיאוריית ההתקשרות ועדיין נתפסים לטענות הראשוניות של בולבי ואיינסוורת' מבלי להתעדכן בשינויים הגדולים שהתיאוריה עברה מאז. ובינתיים, שני העולמות האלה מתקיימים די במקביל. ובעיני- ההפסד הוא של כולם.
המזל שלנו הוא שאנחנו יכולות להנות מכל העולמות. והאמת שכל עולם מחקרי שאנחנו נוגעות בו מגלה לנו בדרכו שאין דרך אולטימטיבית לגדל ילדים. התשובות לא נמצאות לא אצל תיאוריית ההתקשרות ולא אצל תרבויות "טבעיות" במרכאות. יש הרבה דרכים לגדל ילדים לשגשוג והצלחה במציאות שלתוכה הם נולדו וכל מי שמוכר לכן ששכחנו מה זה להיות הורים, תזכירו לו שההורות של פעם הייתה רחוקה מאוד מאוד מלהיות איזו אידיליה שכולנו צריכות לשאוף אליה.
ובכל זאת, אני חושבת שאפשר ללמוד מלא מלא מהורות בתרבויות אחרות. מעבר לזה שזה סופר מרתק ומעורר מחשבה. נשבעת שבגלגול אחר הייתי אנתרופולוגית. אבל אני צריכה להתפשר ולכן הזמנתי אלינו 3 אנתרופולוגים של הילדות לספר לנו על איך ילדים לומדים, איך ילדים מפתחים עצמאות ואיך מחנכים ילדים בשלוש תרבויות רחוקות ומרתקות- בני הניאקה בג'ונגלים של דרום הודו, בני הרונה על גדת האמוזנס באקוודור וילדים בגני ילדים ביפן, שעם כמה שהיא מדינה מודרנית ההבדלים התרבותיים בינה לבין המערב מאוד משמעותיים. הבאתי אליכן, או יותר נכון לעצמי, את הטופ שבטופ. ואין לכן מושג עד כמה אני מחכה לסדרה הזו. השארתי לכן פרטים וקוד קופון להנחה בתיאור הפרק שיהיה תקף עד ה-16.11 אז אל תפספסו.
וזהו להיום.
אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.
השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.
אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.
תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט
אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא
.....
מקורות מחקריים
קישור לספר האנתרופולוגיה של הילדות של פרופסור דיוויד לנסי:
הספר Cornerstones of attachment research שמסכם את גלגוליה של תיאוריית ההתקשורת והמחקרים בתחום מימי בולבי עד עצם היום הזה (כולל התייחסות לויכוח בין אנשי תיאוריית ההתקשרות לבין אנתרופולוגים, בפרק 2):
https://academic.oup.com/book/28760
מאמר של מרי איינסוורת' על רגישות אמהית:
http://www.psychology.sunysb.edu/attachment/measures/content/ainsworth_scales.html
מחקרי מטא-אנליזה שבדקו את הקשר בין רגישות הורית לבין התקשרות:
https://srcd.onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/j.1467-8624.1997.tb04218.x
https://psycnet.apa.org/record/2024-81136-001
סקירה סיסטמטית של מחקרי התערבות שבדקו את הקשר בין רגישות הורית לבין התקשרות:
https://psycnet.apa.org/record/2018-20414-001
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/27870988/
מאמר הסקירה של פרופסור דיוויד לנסי "תינוקות הם לא בני אדם: סקירה על אנושיות מעוכבת":
Комментарии