top of page

הפרק הכי חשוב שתשמעו על שינה!

למה השיח ההורי על שינה הוא כל כך שיפוטי, מפלג, נחרץ, תוקפני ואפילו אלים? מה המחיר שכולנו משלמות על כך? ומה עושים? איך נוכל לנטרל את השיח המחנאי הזה שמכפיש את הצד השני ומייחס לו כל מיני סיפורי אימה בלי באמת להקשיב? האם יש דרך לקחת את החרדה שלנו מכל דעה, גישה או רעיון ששונים משלנו ולהמיר אותה בסקרנות? ואיך כל זה יוכל לעזור לנו להבין לעומק ולרוחב את השינה של הילדים שלנו, ולא פחות חשוב- להיות טובות יותר כלפי עצמנו?




כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!


רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!



מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

היום אנחנו פותחות באופן חגיגי סדרת פרקים שתעשה לנו סוף סוף סדר מחקרי בנושא אולי הרגיש והסוער ביותר בעולם ההורות- שינה. בסדרת הפרקים שלנו על שינה נצא לברר האם אימוני שינה באמת גורמים לנזק? האם לינה משותפת מסוכנת לתינוק או שיש לה דווקא יתרונות? מתי ילדים מפסיקים לישון שנ"צ? איך שינה מתפתחת בשנים הראשונות לחיים? ומתי סוף סוף הילד שלנו ישן לילה שלם?

אבל לפני שנתחיל אני רוצה לספר לכן על המסע האישי שלי עם שינה. אני לא נוהגת, או ליתר דיוק נמנעת באופן מכוון, לספר לכן על הבחירות וההחלטות שאני מקבלת בתור אמא. בעיני, המידע הזה פשוט לא רלוונטי לשיח מדעי-ביקורתי, שזה השיח שאני בעצם מנסה לקדם כאן במאמאדע. זה לא שאני שומרת על הפרטיות שלי בקנאות אלא שאני באמת ובתמים חושבת שזה לא רלוונטי ואפילו יותר גרוע- לא אחראי. אני לא רוצה שמישהי תעשה כמוני מתוך איזו הנחה שגויה שהבחירות וההחלטות שלי הן מבוססות-מחקר כי אני קוראות מיליון מאמרים על בסיס יומי. הן חד משמעית לא. הידע המחקרי מן הסתם שזור בתוך הדרך ההורית שלי, אחרת מה הטעם במאמאדע, אבל הקשר בין המחקר להורות שלי הוא רחוק מאוד מלהיות אחד לאחד.

אז אחרי ששכנעתי אתכן שאני לא סתם סנובית ושיש היגיון בזה שאני בוחרת לא לשתף יותר מדי במה אני עושה בבית שלי עם הילדים הפרטיים שלי, אני הולכת לעשות בדיוק ההפך ודווקא כן לספר לכן על הדרך האישית שלי כאמא. אבל זה לא סתם כי בא לי לשתף. במקרה הזה, הסיפור האישי שלי מדגים בעיני את התמצית של מאמאדע- איך ידע מחקרי יכול להפוך אותנו להורים טובים יותר. ואת השיעור הזה שלמדתי על בשרי אני רוצה להעביר גם אליכן.

אז בואו נתחיל. לא הרבה זמן אחרי שהפכתי לאמא (והאמת שאולי אפילו לפני) הבנתי שלכולם יש מה להגיד. בטח ובטח כשמדובר בשינה. הנה כמה קולות לדוגמא:

"זה לא ייעוץ שינה זה אילוף שינה וזה לא פחות מהתעללות"

"איך היא תלמד להיות עצמאית אם היא ישנה איתך באותה מיטה?

"מה היא עדיין לא ישנה לילה שלם?!"

"אני לא מבינה איך אפשר לתת לתינוק לישון בחדר נפרד?"

"את יודעת שלינה משותפת הורגת את הזוגיות, זה שווה לך את זה?"

בהתחלה, בתור אמא קלולוסית ונטולת שעות שינה כל הקולות הנחרצים, המודאגים, המלחיצים והסותרים האלו בלבלו אותי ממש. אבל האמת שדי מהר קלטתי שיש כאן שני "מחנות". בואו נאמר שהסלוגן של מחנה אחד הוא ש"הילד חייב ללמוד להירדם באופן עצמאי ולישון בחדר נפרד". בעוד שהסלוגן של המחנה השני הוא "ילדים ישנו עם ההורים שלהם מאז ומעולם, כל דבר אחר שנעשה הוא ללכת כנגד הטבע ובכך לפגוע בילד". ואני לא סתם קוראת לזה מחנות, השיח ברשתות החברתיות, איפה שרוב רובה של ההורות מתקיימת כיום, הוא ממש מפלג, נחרץ, תוקפני ושלא לומר אלים. אפילו אספתי לכן כמה דוגמאות אמיתיות לכבוד הפרק כדי להראות לכן שאני לא סתם מגזימה. תכינו פופקורן.

ציטוט ראשון: "אימון שינה מכל סוג שהוא פוגע בהתקשרות הבטוחה שלך עם הילד, פוגע בביטחון שלו, פוגע באמון שלו בדמות ההתקשרותית ובעולם ומעלה חרדה לרמות מאוד מאוד גבוהות שפוגעות בהתפתחות הקוגניטיבית שלו! אומרת לך בתור אשת מקצוע"

אני ממשיכה, עוד ציטוט: "תינוק שהפסיק לבכות זה תינוק שאיבד תקווה שמישהו יעזור לו בעולם, זו שיטה מזעזעת שגורמת לנזק נפשי לילד. ההורים מתווכים לתינוק את העולם בגיל הזה, הם העולם שלו. ואם העולם שלו כל כך אכזרי שהוא בוכה ולאף אחד לא אכפת, זה מה שהוא לומד על העולם ועל עצמו. פלא שילדים נכנסים לבית ספר ויורים בכולם?"

והנה הציטוט האהוב עלי ביותר: "מי שתומך בשיטה המזעזעת והחולנית הזו ומי שמיישם אותה הם בוודאי צאצאים ישירים להיטלר אחרת אין הסבר אחר איך אפשר לשמוע את התינוק שלך צורח את נשמתו, מקיא אותה ולהמשיך כאילו כלום? למה הם בכלל מביאים ילדים? מה הטעם? שיהיה מי שידאג להם בזקנה? זה הסיפור? ככה נולדים להם כל רוצחי התיכונים. נשמע קשוח, אני יודעת, אבל זה הבסיס הרגשי. התעלמות מצורך רגשי שהופך אנשים לקהי חושים ופסיכוטיים".

או כמו שפרופסור תרצה יואלס אמרה לי כששלחתי לה כמה דוגמאות כאלה "מפחיד!". אלו כמובן דוגמאות יחסית קיצוניות, אבל הן הרבה יותר נפוצות ממה שנדמה לכן ואפילו למאמאדע הן מצליחות מדי פעם להגיע. כמובן, לזמן קצר עד שאני מוחקת אותן. אז בתור אמא צעירה לתינוקת מיהרתי למקם את עצמי עם מה שתפסתי אז כמחנה של "הטובים". במקרה שלי זה היה המחנה שתומך בלינה משותפת, בהנקה בלעדית ורואה באימוני שינה, או ליתר דיוק אילופי שינה, לא פחות מהתעללות. אבל אני רוצה לעצור רגע ולהכניס קצת עיניים טובות וחמלה לסיפור. לא בחרתי להשתייך למחנה הזה כי חשבתי מראש שאני אמא יותר טובה מאמהות אחרות. להפך, בחרתי להשתייך למחנה הזה כי רציתי להגן על עצמי ועל האינטואיציות שלי, רציתי לקבל אישור לכך שאני אמא טובה. ואני מניחה שאני לא היחידה.

אבל הנוקשות הזו הגיעה עם מחיר. זה התחיל בפרצופים שהייתי מעקמת בתוך לבי (כך אני מקווה לפחות) לכל הורה שבחר אחרת ממני. ואת האמת שזה היה ממש מבאס, הרי אני יודעת היטב עד כמה זה קשה כשמישהו אחר מבקר את הבחירות ההוריות שלי. וממש לא הרגשתי בנוח להיות במקום שמבקר בחירות של הורים אחרים, בטח כשזה היה מדובר באנשים שיקרים לי. וזה לא רק זה, ברגע שבחרתי לי מחנה איבדתי את הפיצ'ר אולי הכי חשוב בהורות והוא גמישות. כמה קשה היה לי אפילו לחשוב לשנות משהו שלא עובד יותר. כאילו אם אסטה בטיפ טיפה מהסטנדרטים של המחנה שלי, המחנה של "הטובים" כמובן, אאבד את הקרדיט והאישור לכך שאני אמא טובה.

ואז הגיעה מאמאדע. הקמתי את מאמאדע פשוט כדי ללמוד, אבל על הדרך קיבלתי כמה מתנות ואולי השווה מביניהן היא הגמישות. המדע על הורות והתפתחות ילדים חשף בפני אמת אחת ברורה- הורות רחוקה מאוד מלהיות אוסף של חוקים ברורים צבועים בשחור ולבן. וברגע שהמורכבות החלה לזרום כך גם משהו השתחרר מעט בקשיחות והביקורתיות שלי קודם כל כלפי האימהות שלי ואחר כך גם כלפי הורות של אחרים. וזה גם מה שקרה בכל מה שקשור בשינה. הבחירות המקוריות שלי לא באמת השתנו, אבל הגישה שלי כלפיהן בהחלט כן. אני כבר לא אוחזת בהן יותר בקנאות ובטח לא חושבת שהן טובות יותר משל הורים אחרים. אני מבינה היום שהבחירות שאני בוחרת נכונות לי עכשיו, אבל לא נכונות באופן אבסולוטי ובטח לא לתמיד. כך שמעבר לכל פיסת מידע מחקרית כזו או אחרת, המסר של הגמישות הוא המסר המרכזי שאני רוצה להעביר כאן.


בסדרת הפרקים הקרובה על שינה אתן הולכות לקבל ידע מעניין ומשמעותי מחזית המחקר על שינה של ילדים והורים, ידע שבהחלט יוכל לעזור לכן לקבל החלטות מושכלות מתוך מקום יודע ולא מתוך מקום חרד ומלא אשמה. אבל מעבר לזה, אני באמת ובתמים מאמינה שבכוחה של הסדרה הזו לנטרל את השיח המחנאי שמכפיש את הצד השני ומייחס לו כל מיני סיפורי אימה בלי באמת להקשיב.

ואם כבר אנחנו מדברות על הקשבה, אני רוצה לספר לכן סיפור שנחשפתי אליו בפודקאסט "מפלגת המחשבות" ובעיני הוא mind blowing וסופר רלוונטי לשיח על שינה.

זה הסיפור. בספר "הלב הנבון" מסופר על אחד מגדולי הפרימטולוגים, שזה בעצם חוקר קופים, שהצליח להגיע לפריצת דרך בחקר הגורילות. כששאלו אותו איך זה שדווקא הוא זה שהצליח בעוד שכל קודמיו כשלו, הוא ענה בפשטות "השארתי את הנשק בבית". אותו חוקר הצליח לראות את מה שאחרים לא ראו לא כי הוא חכם יותר, יצירתי יותר או אפילו גאון אלא כי הוא השאיר את הנשק בבית. הגורילות ראו שהוא בלי נשק, הן הבינו שהוא לא מנסה לתקוף אותן ואז יכלו להתקרב אליו ולאפשר לו לאט לאט להיכנס אל תוך העולם שלהן.

הסיפור הזה מדגים בצורה מאוד יפה איך שכשאנחנו פוגשות דעות, רעיונות וגישות שזרות לנו, הן קודם כל מאיימות עלינו ואז במקרים רבים אנחנו שולפות את הנשק. אנחנו עד כדי כך מזדהות ונעולות בתוך הדעות של עצמנו כך שאנחנו חוות את כל מי שחושב אחרת כלא פחות ממסוכן להישרדות שלנו. לא במקרה שמענו קודם קולות של אמהות שכוללות מילים כמו "היטלר", "פסיכופטיים" ו"רוצחי תינוקות". אלו לא מילים שנאמרו על נאצים או על טרוריסטים אלא על הורים, הורים כמונו שאוהבים את הילדים שלהם ורוצים את הכי טוב עבורם. הורים שהעזו להתייעץ בנוגע לשינה של התינוק או התינוקות שלהם וקיבלו את זה, את הנשק בפרצוף.

זה לא חסר היגיון לחלוטין. פחד הוא תגובה טבעית לשונות. וזה ממש לא מובן מאליו להניח את הנשק, יש בזה סיכון. גם כשחוקר הגורילות ההוא יצא אל היערות בלי נשק הוא לקח סיכון. וגם אנחנו כאן במאמאדע, אם אנחנו רוצות להבין שינה באמת, אנחנו לוקחות סיכון. לא סיכון שגורילות יתקפו אותנו אבל כן סיכון שנשתכנע, שנשנה את הדעות שלנו, שנשתנה וכבר לא נהיה מי שהיינו קודם. וזה באמת באמת מפחיד.

אבל ברגע שאנחנו מפחדות מתופעה מסוימת אנחנו נתקשה מאוד להבין אותה. ובפועל זה אומר שאנחנו פשוט לא נצליח לנהל שיחה טובה, מעניינת ויצירתית, אפילו שיחה בכלל, דווקא בנושאים שכל כך חשובים לנו. בקיצור, אם לא נניח את הנשק, לא נוכל להבין שומדבר באמת.

אז איך מניחים את הנשק? איך בכל זאת מתגברים על הפחד שהוא כמו שאמרנו התגובה הטבעית לשונות, לזרות, לרעיון שאנחנו לא רגילות אליו? תחשבו על זה ככה. כמו שחרדה זו התגובה הטבעית שלנו לשונות, יש עוד תגובה מאוד טבעית לשונות ולזרות והיא סקרנות. מה אם נסתכל על גישות שונות משלנו לשינה כמעניינות ולא כמאיימות?

ואז מגיעה שאלת השאלות- איך ממירים חרדה בסקרנות בתור התגובה הראשונית למה ששונה מאיתנו?

וכאן עולה הצעה מעניינת שנקראת הקשבה רדיקלית.

מה זה אומר? כשאנחנו משוות ושופטות את הדעות של מישהו אחר לפי הדעות שכבר יש לנו, כשבעצם הדעות שלנו הן קנה המידה לשיפוט הדעות של מישהו אחר, אנחנו לא באמת מקשיבות לאחר אלא לעצמנו. כולנו עושות את זה כמובן. אבל אני רוצה להציע שבמקום לחשוב במה כל האלה שמדברות על זה שתינוקות חייבים להירדם לבד טועות, נחשוב במה הן צודקות? אולי במקום לנסות להסביר לעצמנו למה מחבקות העצים שישנות עם התינוקות שלהן באותה מיטה חיות בסרט, ננסה להבין אולי מה הוביל אותן לשם? או אולי יותר קל- במקום לשאול את עצמנו למה אנחנו חושבות שהן טועות, אנחנו יכולות לשאול את עצמנו למה הן חושבת שהן צודקות. שלא תחשבו שאני חושבת שזה קל. הקשבה רדיקלית היא ממש לא פעולה טבעית, והיא דורשת מאיתנו מאמץ יזום ומכוון. אבל אני מאמינה שאם אנחנו מכירות בערך שלה אנחנו כן יכולות להקשיב ככה, או לפחות לנסות.

הפואנטה היא שהדרך להבנה אמיתית עוברת במעבר מחרדה לסקרנות, והדרך להמיר חרדה בסקרנות היא להפסיק להקשיב באופן רגיל, דרך המשקפיים המאוד ספציפיות שלנו, אלא להקשיב באופן רדיקלי. וזה בדיוק מה שאנחנו הולכות לעשות בסדרה הזו. זה לא בהכרח יהיה קל. אני בטוחה שדברים מסוימים יחזקו אתכן מאוד ודברים אחרים אולי יגרמו לכן לנוע בחוסר נוחות בכיסא. אבל תזכרו שמי שלא מעזה לצאת מאיזור הנוחות לא באמת תוכל להבין. ואנחנו הרי התכנסנו כאן כדי להבין.


אז מאיפה אנחנו מתחילות?

אני רוצה להציג בפניכן מודל שעושה הרבה מאוד סדר כשאנחנו מנסות להבין את תופעת השינה. המודל הזה נקרא המודל הטרנזקציונלי והוא פותח בתחילת שנות ה-90 על ידי פרופסור תום אנדרס ופרופסור אבי שדה ז"ל. המודל הטרנזקציונלי ישמש אותנו כמעין מפת דרכים לאורך הפרקים הבאים בסדרה.

אבל לפני שניכנס לפרטים של המודל, נזכרתי שאני רוצה לדבר על עוד תופעה שאני מזהה בתוך שיח ההורי והיא פרסונליזציה. מה זה אומר? זוכרות את המחנות שהזכרתי קודם? מחנה "הלינה המשותפת" ומחנה "אימוני השינה", במרכאות כמובן? אז מסתבר, לפחות לפי מה שאני רואה ברשתות החברתיות השונות, שכל מחנה כזה מתהדר בגיבורים שלו, כך שבגסות אפשר לומר שפרופסור ג'יימס מק'קאנה שעוד נשמע עליו בהמשך הסדרה הוא הגיבור שנותן את הגושפנקה המדעית למחנה הלינה המשותפת, בעוד שפרופסור אבי שדה שגם עליו נשמע לא מעט בהמשך הוא הגיבור שנותן את הגושפנקה המדעית למחנה השני, מחנה אימוני השינה. נתקלתי לא פעם בהכפשות שמבטלות בהינף יד את כל העבודה המדעית של אותם חוקרים רק כי הם לכאורה אוחזים בגישות שלא מסתדרות עם אלו שלנו. אז זה עוד דבר שאני רוצה שתשימו לב אליו. זה יהיה מאוד לא מדעי מצדנו להתעלם ממחקרים רק כי החוקרים שעבדו עליהם לא מוצאים חן בעינינו. אני לא אומרת שזהות החוקר היא חסרת משמעות- זה כן משנה מי החוקר שערך את המחקר, כי אחרי הכל כולנו בני אדם- אבל ההתמקדות רק בזהות של החוקר במידה רבה פוטרת אותנו מבחינה מעמיקה ואינטליגנטית של הפרטים.

אז כן, כפי שאתן רואות, יש לי הרבה מה להגיד על השיח ההורי על שינה.

אבל בואו נחזור למודל הטרנזקציונלי. קודם כל אל תיבהלו מהשם המפוצץ, מדובר באמת במודל מאוד אינטואיטיבי וברור. במרכז המודל תוכלו למצוא את השינה של הילד, ומסביבה את כל הגורמים שיכולים להשפיע עליה.

במעגל הקרוב ביותר נמצאים המאפיינים האישיים של הילד שמן הסתם משפיעים באופן ישיר על השינה שלו. מאפיינים כמו גיל התינוק, הטמפרמנט שלו, בעיות רפואיות שהוא סובל מהן, הפרעות בנשימה ועוד. גורמים נוספים שנמצאים במעגל הקרוב ביותר, כלומר משפיעים באופן ישיר על השינה של הילד, הם הקשר בין ההורה לילד וההתנהלות של ההורים סביב השינה בבית.

הקשר בין ההורה לילד כולל בתוכו את איכות הקשר ומידת הזמינות הרגשית של ההורה. ומה הקשר לשינה? אז מחקרים הראו שילדים עם התקשרות בטוחה להורה שלהם ישנים טוב יותר. בנוסף גם רגישות הורית גבוהה קשורה לשינה טובה יותר של התינוק. בקיצור, אם הקשר בין ההורה לילד חיובי, חם ורגיש יש סיכוי גבוה יותר שהילד ישן טוב בלילה. אבל זה כמובן, כפי שהמודל מראה, לא יכול להיות הגורם היחיד. כך שחלילה לא תסיקו מכך שאם הילדה שלכן ישנה ממש גרוע זה כי יש בעיה בקשר ביניכן. שינה היא עסק מורכב בהרבה.

מעבר למאפיינים האישיים של הילד וטיב הקשר בינו לבין ההורים, גורם נוסף שמשפיע ישירות על השינה של הילד הוא ההתנהלות של ההורים סביב השינה בבית- איפה הילד ישן- במיטה עם ההורים? במיטה נפרדת בחדר ההורים? בחדר נפרד? איך התינוק נרדם- בהנקה? עם בקבוק? בטפיחות עדינות על הטוסיק? לבד בחדר? ואיך הוא חוזר לישון- נרגע בעצמו? בהנקה? בחיבוק? על הכדור? אנחנו עוד נדבר הרבה על החלק הזה במודל, של ההתנהלות ההורים סביב השינה בבית, אבל כרגע אני רק רוצה שנמקם את עצמנו בקונטקסט הרחב

אז עד עכשיו דיברנו על המעגל הקרוב- הגורמים שמשפיעים ישירות על השינה של הילד- המאפיינים של הילד עצמו, הקשר בינו לבין ההורים והתנהלות ההורים סביב השינה בלילה. אבל כאמור, יש הרבה גורמים נוספים שעשויים להשפיע על השינה של הילד, גם אם בצורה עקיפה.

בואו נתחיל מההורים עצמם. לפי המודל, מאפייני האישיות של ההורים, המצב הנפשי שלהם (למשל דיכאון או חרדה), התפיסות שלהם בנוגע לשינה וזיכרונות העבר שלהם עשויים כולם בדרך זו או אחרת להשפיע על השינה של הילד שלהם. ויש דוגמאות מאוד יפות שממחישות את זה. למשל במחקר שערכה פרופסור ליאת טיקוצקי יחד עם פרופסור אבי שדה נמצא שהורים שעוד בתקופת ההיריון האמינו שצריך לגשת לתינוק כשהוא מתעורר, היו מעורבים יותר בשינה של התינוק לאורך השנה הראשונה לחייו והתינוק בתורו ישן פחות טוב בלילה. עוד מחקר מעניין של ליאת מראה שהורים יוצאי לינה משותפת בקיבוץ (שבה הילדים ישנו יחד בחדר הילדים בלי ההורים שלהם), אז אצל ההורים האלה נמצאה נטייה גדולה יותר לישון עם הילדים שלהם באותה מיטה, אולי כסוג של מנגנון פיצוי על הילדות שלהם. המחקר הזה מראה איך זיכרונות העבר של ההורים עשויים להשפיע על השינה של הילדים שלהם, גם אם כאמור בצורה עקיפה.

אבל זה לא נגמר בהורים. במעגל הרחוק ביותר נמצאים גורמים חיצוניים נוספים שעשויים להשפיע על השינה של הילד. כמו למשל המצב המשפחתי. למשל אם ההורים לא מסתדרים ביניהם זה עשוי להעלות את רמת הסטרס של הילד וככה גם להשפיע על השינה שלו (ממליצה לכן לחזור לפרק 3 בפודקאסט שעסק בהשפעה של ריבים בין ההורים על הילדים שלהם). גורמים סביבתיים נוספים שיכולים להשפיע על השינה של הילד הם המצב הסוציו-אקונומי, הגן של הילד, שינויים כמו מעבר דירה והדוגמא הקשוחה והרלוונטית ביותר לימינו- מלחמה. אני לא צריכה להכביר במילים כדי להסביר מה המחירים שהמלחמה הזו גובה מכל אחד ואחת מאיתנו בדרך כזו או אחרת. סביר מאוד להניח שהמחירים האלו מצליחים לחלחל ולהשפיע גם על השינה של הילד או הילדה שלנו.

גורם חיצוני ומעניין במיוחד שמשפיע על השינה של הילד הוא התרבות- הנורמות החברתיות והציפיות מאיתנו כהורים. שינה היא אמנם התנהגות אוניברסלית, אין תרבות שבה לא ישנים, אבל תרבויות שונות מתייחסות באופן שונה לשינה ולהגדרה מהי בעיית שינה. אם הציפייה החברתית היא שילד ישן בחדר משלו וירדם עצמאית מוקדם ככל האפשר סביר מאוד להניח שזה ישפיע על האופן שבו הורים מתנהלים סביב שינה בבית. יכול להיות גם שהציפיות האלו יפעילו לחץ על ההורים יכניסו אותם לחרדה ומצוקה מה שגם ישפיע על השינה של הילד שלהם באופן עקיף. בקיצור, כמו כל דבר בהורות והתפתחות, מורכב.

אוקיי, אז זה היה המודל הטרנזקציונלי. ואם נסכם, ראינו שבמרכז המודל עומדת השינה של הילד ומסביבה כל ההשפעות האפשריות על השינה שלו, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. במעגל ההשפעה הקרוב ביותר מצאנו את המאפיינים האישיים של הילד, את הקשר בינו לבין ההורים ואת התנהלות ההורים סביב השינה בלילה. במעגל ההשפעה הבא מצאנו את "השק" שכל הורה מביא איתו להורות שכולל למשל זיכרונות, השקפות, מאפיינים אישיותיים, מצב נפשי וכדומה. ובמעגלי ההשפעה הרחוקים ביותר פגשנו השפעות עקיפות כמו המצב המשפחתי, המצב הכלכלי של המשפחה, מה קורה בגן של הילד, המציאות שהוא חי בה ובקונטקסט התרבותי שאליו הוא נולד. כמו שאמרתי, סך הכל די אינטואטיבי והגיוני.


אז למה כל כך חשוב לי שתכירו את המודל הטרנזקציונלי?

כי השיח שאנחנו רוב הזמן מנהלות על שינה מתעסק בגורם השפעה אחד ויחיד והוא ההתנהלות שלנו סביב שינה. אנחנו מחפשות מתכונים, תשובות למה הדבר הכי טוב ונכון לעשות. אבל ראיתן בעצמכן כמה דברים יכולים להשפיע על השינה של הילד, מה עם כל השאר? האם אותו מתכון יתאים לילד שסובל מגזים? להורים שלא מצליחים להסכים ביניהם על סידור השינה של הילד? לאמא או אבא שמתמודדים עם דיכאון אחרי-לידה? לאמהות עם אפילפסיה שחוסר שינה מהווה סכנה אמיתית להן ולתינוק? להורים שנמצאים בסביבה עם תפיסות כל כך שונות משלהם?

אתן מבינות עד כמה זה מורכב? איך אפשר לומר שמשהו אחד הוא הדבר הטוב ביותר באופן אבסולוטי? פשוט אי אפשר. אז אם יש בי תקווה אחת היא שנוכל לעשות רגע ZOOM OUT, להפסיק להתמקד רק במה צריך לעשות סביב השינה, אלא להסתכל על הקונטקסט הרחב. להבין שיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על שינה של ילד במשפחה ספציפית, שאין לנו שום גישה אליהם. ולקבוע משהו בנחרצות בלי להכיר את כל הגורמים האלה, זה פשוט לעשות עוול. עוול להורים ועוול לילד.

אז אם יש מסר אחד שאני רוצה שתיקחו מכל הדברים שאמרתי עכשיו הוא ש one size doesn't fit all. וכולי תקווה שהמודל יוכל לשמש אתכן ולעזור לכן להבין למה. ואנחנו כמובן נרחיב ונעמיק בסוגיות השונות של שינה כמו אימוני שינה, לינה משותפת, שנ"צים, לילה שלם וכו' דרך המשקפיים האלה, המשקפיים שמחזיקות את המורכבות. ואם נחזור להקשבה רדיקלית, זו תהיה הזדמנות מיוחדת עבור כולנו להסיר לרגע את המגננות ובאמת באמת להקשיב ולראות איך אפשר ללמוד מכל דבר גם מבלי להסכים על הכל. אני יודעת על עצמי שכשאני מאפשרת למורכבות לזרום אל תוך המערכת אני הופכת לטובה יותר, גם עבור עצמי וגם עבור הילדים שלי. אני מזמינה אתכן להצטרף אלי בפרקים הבאים ולקחת חלק בתהליך שהלוואי הלוואי הלוואי יהפוך את השיח על שינה לקצת יותר נעים ועל הדרך ישחרר מעט גם את הנפש ההורית שלנו.


אם נשארתן אחרי הפרק עם מחשבות, שאלות ותחושות- אל תישארו איתן לבד- כנסו לפוסט הייעודי בקבוצת הפייסבוק כדי שנמשיך ללמוד ולגלות יחד איך להיות הורים טובים יותר. בתחילת העמוד תוכלו למצוא קישור לפוסט הייעודי, רשימה מלאה של המקורות המחקריים שהשתמשתי בהם עבור הפרק וגם סקירות מחקריות נוספות שכתבתי על שינה.


אם גם אתן חושבות, כמוני, שידע מחקרי נחוץ במיוחד בעולם ההורות שמוצף עד בלי די במידע, בבקשה דרגו את הפודקאסט ב-5 כוכבים. עניין של כמה שניות שיעזור לנו להפיץ ידע מבוסס-מחקר לכל אמא ואבא שזקוקים לו.


ולסיום, אני רוצה לשתף אתכן שמאחורי כל פרק בפודקסט הזה עומדות עשרות שעות של חיפוש, קריאה וסיכום של אינספור מאמרים שנועדו להביא אליכן את המידע המדויק, האיכותי, המקיף והאמין ביותר על הורות והתפתחות ילדים. אני מזמינה אתכן להצטרף למועדון מאמאדע פלוס כדי לתמוך בעשייה שלי כאן במאמאדע וכמובן לקבל הטבות שוות במיוחד על הדרך. וזו גם ההזדמנות להגיד תודה גדולה מעומק לבי לכל התומכים והתומכות הקיימים, אתם יודעים מי אתם, בלעדיכם כל זה לא היה קורה.


וכמובן כולכן תמיד מוזמנות לפנות אלי באופן אישי ולספר לי איך היה לכן. אני כאן להקשיב לכן.


וזהו להיום, נתראה בפרק הבא


 

.....

מקורות מחקריים

הספר "הלב הנבון":

https://www.e-vrit.co.il/Product/18722/%D7%94%D7%9C%D7%91_%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F


על הקשבה רדיקלית:

https://link.springer.com/article/10.1007/s11422-009-9218-1


המאמר הקלאסי של אבי שדה ותום אנדרס שבו הם פרסמו לראשונה את המודל הטרנזקציונלי:

https://psycnet.apa.org/record/1993-38133-001


מחקר אורך שמצא קשר בין תפיסות הוריות לפני ההיריון לבין התנהלות סביב השינה של התינוק ודפוסי השינה שלו:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/19489908/


על הקשר בין היסטוריה של לינה משותפת בקיבוץ לבין דפוסי שינה של תינוקות ותפיסות בנוגע לשנת תינוקות בקרב הורים:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28543225/


Comentarios


bottom of page