8 בדצמ׳ 2024

האם יש דבר כזה אינסטינקט אמהי?

"אין כמו אמא", "אמא יודעת הכי טוב", "תקשיבי לאינסטינקט האמהי שלך" - כולנו מכירות את המשפטים האלה. אבל האם באמת קיים דבר כזה 'אינסטינקט אמהי'? בפרק הזה אני ופרופסור נעמה עצבה-פוריה ניקח אתכן למסע מרתק שבו נחשוף את השורשים ההיסטוריים של המיתוס הזה, נבחן מה המחקר העדכני אומר על היכולת ההורית המולדת, ונגלה מה באמת עומד מאחורי "הקסם האמהי". פרק חשוב לכל מי שמתמודד.ת עם הפער בין הציפיות החברתיות לבין המציאות המורכבת של להיות אמא או אבא.

לדיון על הפרק

כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.

לחצו כאן לרשימה מלאה של המקורות המחקריים.

מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת מדע, אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.

בפרק של היום אנחנו הולכות לדבר על האינסטינקט האמהי, או יותר נכון מיתוס האינסטינקט האמהי. כולנו מכירות את המשפטים "אין כמו אמא", "אמא יודעת הכי טוב", "תקשיבי לאינסטינקטים האמהיים שלך". על מה כל הדבר הזה מבוסס? האם יש אינסטינקט כזה באמת? אינסטינקט שמתעורר באופן אוטומטי בדיוק ברגע שאישה הופכת לאמא? היום אני שוב נפגשת עם פרופסור נעמה עצבה-פוריה, פסיכולוגית התפתחותית מומחית, חוקרת במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב וראש מרכז "דואט" כדי לפצח את מיתוס האינסטינקט האמהי, גם מעיניים מחקריות וגם מעיניים קליניות. יחד נגדיר מהו בכלל האינסטינקט האמהי, נכיר את השורשים ההיסטוריים שלו (כמו שאני אוהבת), נראה מה למחקרים יש לומר בנושא ונברר מה ההשלכות של התפיסה הזו שיש אינסטינקט אמהי- על אמהות, על אבות, על הזהות ההורית שלנו ועל הקשר עם הילדים. מבטיחה שהולך להיות פרק מעניין במיוחד שישאיר אתכן עם הרבה חומר למחשבה. יאללה בואו נתחיל!

נעמה: והיום אנחנו נעסוק במיתוס שנקרא "האינסטינקט האמהי".

מור: כן, אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, יש גם שיר כזה, אמא יודעת הכי טוב, תקשיבי לאינסטינקט שלך. כל המשפטים האלה.

נעמה: אין כמו אמא אין, אין, אין כמו אמא. ובאמת זו שאלה. אנחנו ננסה להבין באמת למה המיתוס הזה קם, קיים. יכול להיות שיש לנו מאזינות ומאזינים עכשיו שאומרים- מה, זה מיתוס? מה פתאום? זה אמת, זה נכון, אין אני יודעת הכי טוב, רק אני יודעת, אמא שלי תמיד הבינה אותי. אנחנו ננסה קצת לפתוח את זה ולראות.

מור: אני רוצה להתחיל באיזושהי אנקדוטה שלי מול האינסטינקט האימהי הזה. ממש ככה נפתחה ההורות שלי. אחרי שהבת שלי נולדה היא הייתה עליי והיא לא הצליחה לינוק. ניסיתי מלא דברים ומלא תנוחות, והתכוננתי מראש והיה לי ממש תו"ל. ואז כאילו באיזה מבט נואש כזה הסתכלתי על הדולה שהייתה לי ושאלתי אותה "את יכולה לעזור לי? מה אני אמורה לעשות עכשיו?" ואז היא אמרה "תקשיבי לאינסטינקט האימהי שלך". וזה השאיר אותי נורא לבד כי איזה אינסטינקט? לא היה לי שם שום אינסטינקט. הייתי באמת אבודה ובמין איזה חוסר אונים כזה, ונשארתי עם "את אמורה לדעת משהו ואין לך מושג". בסופו של דבר לבת שלי באמת הייתה איזושהי בעיה בריאותית שבגללה היא לא הצליחה לינוק בהתחלה, זה לא היה קשור לשום אינסטינקט אימהי, זה היה קשור לבעיה בריאותית.

נעמה: וזה מאוד יכול להיות מתסכל, כי כאילו אולי לא רק את לא מצליחה להניק, את גם עכשיו מרגישה אשמה שאולי אין לך אינסטינקט אימהי, מה פתאום את לא שומעת אותו, מה זה בכלל אינסטינקט אימהי? ואנחנו כבר מתחילות מהסיפור שלך, הקטן והכל כך מוכר, להבין ולשמוע איך נבנה מיתוס. נכון, מיתוס נבנה מכל מיני קולות, מכל מיני אמירות וסיפורים תרבותיים, חברתיים. אז בואי אולי באמת נתחיל בהגדרה של מה זה אינסטינקט אימהי.

מור: כן, אני חושבת שזה נורא חשוב, לפני שמדברים על משהו ככה ומנפנפים בידיים, חשוב להגדיר אותו, שיהיה לנו יישור קו ומשם נמשיך. אז ההגדרה שאני רוצה להביא היא של שרה בלפר הרדי שהיא אנתרופולוגית אבולוציונית. היא התעסקה המון בעניין של האינסטינקט האימהי, מזווית אבולוציונית גם בעולם הטבע וגם בין תרבויות. ובעצם ההגדרה שלה היא כזאת, היא מדברת על דחף מולד של נשים לטפל בילדים שלהם ולתת להם הגנה ואוכל וחום. בעצם ההנחה היא שאימהות היא איזושהי פעולה טבעית ומובנית מבחינה ביולוגית, שברגע שאמא יולדת את התינוק שלה הדבר הזה ככה מופעל. ולכן גם היכולת הזאת של האמהות היא יכולת אוטומטית, והיא גם לא משתנה, כי זה אינסטינקט. אינסטינקט זה דבר שהוא אוטומטי, ואין שם הרבה מרחב לדינמיות. אז זו בעצם ההגדרה שאנחנו הולכות לעבוד איתה.

נעמה: ואנחנו היום ננסה לשים סימני שאלה, לבדוק ולשאול ככה שאלות לגבי ההגדרה הזאת, ובואי נתחיל מהרקע ההיסטורי בעצם.

מור: נכון. את אמרת קודם איך כל מיני מיתוסים ככה משתרשים להם, אז הסיפור של אינסטינקט אמהי באמת לא התחיל בחדר לידה ביום שהבת שלי נולדה, אלא משהו שיש לו היסטוריה עתיקה. אז כן, אני תמיד אוהבת להסתכל על הקונטקסט ההיסטורי. אז אם אנחנו מסתכלים על תרבויות קדומות, על יוון העתיקה ורומא העתיקה, אימהות לא הייתה שם איזה ביג דיל. גידול ילדים היה בעצם פרקטיקה של קהילה, לא של אמא. האמא לא הייתה מרכזית שם. וגם היום אנחנו רואות את זה בהמון המון תרבויות, שהאמא היא לא המטפלת העיקרית. גם אם יש לה איזשהו תפקיד הנקה וכאלה, עדיין גידול ילדים זה משהו שהוא קהילתי.

ובעצם המקום הראשון שבו אנחנו מתחילות לזהות את ההתגבשות של התפיסות האלה של "אין כמו אמא" ו"האינסטינקט האימהי", זה מגיע מהנצרות. אנחנו רואות את מריה הקדושה בתור המודל לאמא האידיאלית, שהיא אמא מסורה, אמא שמקריבה את עצמה למען הילד. במשך המון שנים התפיסה הזאת חילחלה דרך הנצרות, שאז ההפרדה בן דת ל... זאת אומרת, הנצרות קבעה במידה רבה את הלך הרוח התרבותי.

ואז במאה ה-18 וה-19 הדברים האלה מתחילים לקבל איזשהו חיזוק. זה מתחיל בתקופת הנאורות במאה ה-18, בעצם כל מיני סופרים והוגי דעות מתחילים לדבר על אמא, על התפקיד הטבעי של אמא, שזה לטפל ולדאוג לתינוקות. מדברים במונחים של "הדבר הטבעי", "האינסטינקט האימהי". ובאותה תקופה גם יש את המהפכה התעשייתית, שבעצם המהפכה התעשייתית נותנת איזושהי קונקרטיזציה לעניין הזה. כי ברגע שגברים הולכים לעבוד בחוץ, והאישה נכנסת הביתה. ואז זה מה שאנחנו רואים בעולם. אנחנו רואים מצד אחד תפיסות שאומרות, האינסטינקט האימהי זה לטפל בילדים וככה וככה, וזה הדבר הטבעי לעשות. ומצד שני, אנחנו גם רואות שאמהות נמצאות בבית. אז הנה הן בבית, אבא בחוץ, זה הסדר הטבעי, כך הדברים אמורים להיות.

עוד דבר שקורה זה, במאה ה-19, יש את העלייה של כל המדעי הביולוגיה. יש לנו את צ'ארלס דרווין, שמדבר על הברירה הטבעית וכל תיאוריות האבולוציה, אני לא אכנס לזה אבל יש אנשים שעשו שמות בתיאוריה הזאת וממש הסבירו באמצעותה את ההבדלים המגדריים. הם אמרו שכל המשאבים של נשים מופנים לרבייה, ובעצם ההתפתחות האינטלקטואלית של האישה נעצרה כי אין לה משאבים זמינים לזה. אצל גברים זה התפתח, אצל נשים זה לא. זאת אומרת, התפקיד של נשים כל האבולוציה התכווננה לזה שאישה תוליד ילדים, תניק אותם ותגדל אותם.

נעמה: ואז?

מור: ואז במאה ה-20 עלו גם מדעי הפסיכולוגיה והמדעים החברתיים, ושם אנחנו רואות שממשיכים עם אותה רוח. יש את פרויד ויש את בולבי שמדברים על כמה אמא חשובה וככה וככה וככה. דבר מעניין שקורה במאה ה-20 זה מלחמת העולם השנייה. הגברים נשלחים לחזית, ואמהות יוצאות לעבוד, כי מישהו צריך להחזיק את המשק, מישהו צריך להיות בתעשיית המלחמה, וככה נשים יוצאות קצת מתוך הבית. אבל כשהגברים חוזרים, הנשים מהר מאוד חוזרות בחזרה הביתה, ובעצם יש ממש תעמולה שלמה בארצות הברית על המשפחה האידיאלית, שבה האמא היא בעצם עמוד התווך של המשפחה, ותפקידה לבשל ולהכין אוכל. ממש מכרו את זה כהתגשמות עצמית. זאת אומרת, המימוש העצמי של אישה זה להיות האמא הכי טובה שיש.

נעמה: ובתוך זה או לאחר זה, יש איזו מהפכה פמיניסטית. ואז אנחנו רואות גם את המצאת הגלולה, נכון? וגם נשים יוצאות החוצה לעבוד. אבל מה שנורא נורא יפה, מעניין, מעורר שאלות ותהיות זה שכל ההפנמה החברתית, התרבותית שדיברת עליה עכשיו, של מה זה להיות אמא, ואמא הכי יודעת, וזה התפקיד העיקרי של אמא, הרביה, הלטפל בילדים, זה נשאר שם עמוק, עמוק, עמוק. זה לא שברגע שהן יצאו מהבית לעבוד, אז גם משהו השתנה שם. ובעצם אנחנו פוגשות את עצמנו במצב שיש נשים שנמצאות בעבודה כמוני כמוך, ומטפלות בילדים בו זמנית, ובכל זאת עדיין יש את התפיסה המאוד מאוד מאוד רווחת, שאמא יודעת יותר ושאמא זה הכי טוב שיש, וכל מה שדיברנו על האינסטינקט האימהי.

ויותר מזה, אני יכולה לומר שאנחנו יודעים את זה גם ממחקר ומהתבוננות בחברות שבהן יש שוויוניות הכי גדולה. למשל, לחברות הסקנדינביות, ששם גם גברים יוצאים לחופשת לידה, אנחנו עדיין יודעות שגם כשהגברים נמצאים לא פחות זמן מהנשים בבית, יש איזשהו פער באופן, בתפקיד של האבות לעומת האמהות. בכל התרבויות, כולל בתרבויות הסקנדינביות, האמהות עוסקות בעיקר בטיפול בילדים. כלומר מתוך הזמן שהן בבית, חלק גדול מהזמן הולך לעבודתן כאמהות שמטפלות בילדים, ואצל אבות חלק גדול מהזמן הולך למשחק. זאת אומרת שיש חלוקת תפקידים.

מור: אז בעצם אנחנו מדברות על המהפכות הפמיניסטיות שהן שמות בסימן שאלה את העניין הזה של האינסטינקטים האימהיים ואומרות שזה הבנייה תרבותית, והיא מונעת מאישה לממש את עצמה וכאלה וכאלה. אבל גם היום שהמון המון נשים יצאו לעבוד, עדיין עול הגידול הילדים הוא במידה רבה נשאר על הכתפיים של אמא. ואחד ההסברים זה שאין כמו אמא, אין כמו אמא, וזה מה שאנחנו רוצות לבדוק היום. אנחנו רוצות לאתגר את המחשבה סביב העניין הזה.

נעמה: ואחת השאלות שאנחנו נשאל עכשיו, מי מחזיק את זה, את התפיסה שאין כמו אמא? כי גם האימהות מחזיקות את זה, וגם החברה בכלל מחזיקה את זה, ולכן משהו שאני כבר פותחת פה ונדון בו בהמשך, זה האם אימהות היו רוצות אחרת? זו שאלה. או האם דווקא האימהות אוהבות להחזיק את התפיסה הזאת, גם אם היא לא נכונה לגמרי.

מור: אנחנו באמת עוד מעט נדבר על זה, אבל לפני זה אנחנו רוצות רגע לאתגר באמצעות כל מיני כיוונים את הטענה הזאת שיש דבר כזה אינסטינקט אימהי. והטיעון הראשון שאני רוצה להביא זה השקפה האבולוציונית הביולוגית. התחלנו מזה, התחלנו מההגדרה של שרה בלפר הרדי, ובאמת מה שאני הולכת להגיד עכשיו מבוסס על העבודות שלה. קודם כל אנחנו רואות, אם אנחנו מסתכלות על עולם הטבע, ואם אנחנו מסתכלות על תרבויות שונות שמחוץ לעולם המערבי, למרות שזה לא נפוץ לעשות את זה, אבל כשעושים את זה, רואים שאימהות רחוקה מאוד מאוד מאוד מלהיות אידיאלית- איזו אמא כמו מריה הקדושה, מסורה, ורק רוצה בטובת הילד ועושה הכל למענו. לא, יש אמהות שמזניחות את הילדים שלהן. יש אמהות שנוטשות ילדים, שהם לא נראים להן הכי fit לשרוד, יש רצח תינוקות אפילו. משהו שהוא מאוד נפוץ, גם היום, זה מכירה של ילדים, יש השכרה של ילדים. זאת אומרת, דברים שאנחנו קוראים עליהם בעולם המערבי ויכולים ממש להרגיש חוסר נוחות מולם, ממש מתקיימים והם לא בשוליים. יש מקומות שבהם זה קורה ובתדירות גבוהה. אז קודם כל, להגיד יש אינסטינקט אימהי, וכל האמהות בטבע הן האמהות הכי טובות בעולם זה לא נכון.

דבר שני, כשמסתכלים בראייה אבולוציונית על גידול ילדים, אנחנו רואים שגידול ילדים, כמו שאמרתי קודם זה עסק קהילתי, ואמא היא לא הדמות הכי חשובה, ובטח לא המרכזית והיחידה שמנהלת את הדבר הזה. אז יש לנו פה שני דברים שאנחנו רואים- אימהות היא לא אידיאלית וגידול ילדים זה עסק קהילתי, שזה כבר ככה שם איזשהו סימן שאלה על זה שאימהות היא אינסטינקט, שמייחד את האמא ושם אותה בעמדה ששונה מכל מטפל פוטנציאלי אחר.

נעמה: ושלא יבינו אותנו לא נכון. אנחנו מאוד מאוד בעד אמהות, ואמא זה דבר נפלא, אמהות הן מאוד חשובות. אבל אנחנו רגע פה אומרות בואו שנייה נאתגר את האמירה הזאת שיש כזה דבר מאוד מאוד מיוחד שיש לאמהות, האינסטינקט הזה, ובגלל זה הן כל כך ייחודיות. אנחנו אומרות הן מאוד חשובות אבל זה לא דבר כל כך פשוט. ובאמת, הטיעון השני הוא שברגע שהתינוק נולד, מיד האמא מתאהבת בו. וואו, כמה שזה לא נכון. אז איזה יופי לנו אם כן, כי אז אנחנו אומרות, "וואי התאהבתי בו כשהוא נולד", או "אפילו מהרחם כבר הייתי מאוהבת בו, ברגע שראיתי אותו ידעתי שזהו אנחנו מחוברים". אבל לצד זה, יש אימהות רבות שאומרות "לא הרגשתי כלום, מה זה אומר עליי? אין לי אינסטינקט אימהי?" או "לקח לי זמן להתאהב, לא רציתי לראות אותו כל כך בהתחלה, היה לי מאוד מאוד קשה להתרגל אליו". ובאמת אנחנו יודעים שיש אוכלוסיות שחוות קשיים בבונדינג, אחרי הלידה לוקח להן קצת יותר זמן. אז יש למשל אמהות שהן מאוד צעירות, שמורכב להן השלב הזה עכשיו של כניסה לאימהות, יש אימהות שנמצאות בשלב כזה בחיים. המחקר מראה למשל אמהות מתבגרות, שבארץ אין לנו הרבה אבל זה יכול לקרות. אותן אימהות שמגיעות מהריון שהוא לא כל כך מתוכנן, מצב משפחתי יותר קשה. האם כשנולד תינוק, נולד האינסטינקט האימהי?

מור: כי אם זה ביולוגי אז זה לא משנה הקונטקסט, נכון? אני אמא, ברגע שהפכתי לאמא, האינסטינקט שלי מתעורר, זה הכל. אז איך יכול להיות?

נעמה: כמו שהחלב יוצא, נכון? אז ככה, אם אכן זה היה. אבל זה לא. דיכאון אחרי לידה, מצב כל כך כל כך רווח. נשים עם דיכאון אחרי לידה, רבות מהן אומרות "לא הרגשתי כלום, לא הייתי מחוברת, מה זה אומר עליי?" ואנחנו יודעים גם שכשיש חרדה וסטרס אחרי הלידה זה גם יכול לגרום לכך שהחיבור הזה יכול להיות במצב של עיכוב, של דחייה מסוימת עד שהם מצליחים להתארגן על זה. ובאמת במחקר אמריקאי שנקרא "The Mother Baby Bonding Study" שהשתתפו בו 75 אמהות צעירות ובדקו את הבונדינג של האמהות, מצאו ששני שליש מהן הראו את הבונדינג המיידי, את אותה תחושת התאהבות בתינוק ממבט ראשון, הרגש הזה, החוויה הזאת. אבל שליש מהן לא. ואז בעצם כשאנחנו מסתכלים ומנסים להבין ממה נובעת השונות הזאת בתוך ההסתגלות שלהן לזהות האימהית, אנחנו יכולים לראות שהיו גורמים מסוימים שהיו קשורים לבונדינג החלש יותר, כמו מצב נפשי של דיכאון, תמיכה חברתית מועטה, אי יציבות כלכלית, מצוקה באופן כללי. כלומר, אמהות שמגיעות מרקע יותר מורכב, אז שם היה יותר קשה להיכנס לתוך הבונדינג הזה, או להראות חווית בונדינג. לעומת זאת, אמהות שהראו בונדינג חזק יותר, זה היה נראה שזה קשור לכך שהאמהות מראות יכולת יותר של הדדיות עם התינוק, כלומר משהו בקשר יותר חזק.

מור: שהתינוק מגיב. זאת אומרת, ברגע שהתינוק מגיב, אז יותר קל לי לפתח אליו קשר, כי הנה, יש אינטראקציה.

נעמה: שזה מראה לנו עוד פעם כמה חשוב לנו להסתכל על התינוק, כי התינוק מעורר את האימהות גם כן. שם אפשר היה לראות שמדובר באמהות שהטיפול שלהן הוא יותר מאופיין במגע, גם skin to skin, עור לעור, וגם הן נושאות את התינוק יותר עליהן, על הגוף. וגם באמהות שהיה להן תינוק כבר, שהתינוק הזה הוא לא התינוק הראשון שלהן, ועבר יותר זמן מאז הלידה.

מור: קודם כל, אני רוצה להגיד שנייה, לשליש מהן לא היה בונדינג מיידי, ואני חושבת שזה חשוב להגיד, זה לא זניח, שליש מהאימהות, זה מספר משמעותי. אבל אני חושבת שהדבר המרכזי שעולה כאן, כשאת ציינת את הגורמים שקשורים לבונדינג יותר חזק, הם כולם גורמים לא מולדים, כולם גורמים שקשורים למה אמא עושה אחרי שהתינוק נולד.

נעמה: ולכן מה שאנחנו רואות מהמחקר הזה ומההיכרות שלנו גם שוב בקליניקה, זה שבונדינג בין האם אל התינוק הוא לא בהכרח אוטומטי או מולד או אינסטינקטיבי, אלא הקשר הזה בין התינוק לאם, ההתחלה הזאת, החיבור הראשוני, הוא בעצם צומח מתוך אינטראקציה, מתוך קשר, הוא צומח מתוך מצבים שונים, פעילות משותפת. התינוק מגיב לאמא, האמא מגיבה לתינוק, ולאט לאט אנחנו לומדים את הריקוד המשותף שלנו.

מור: וזה בעצם מוביל אותנו לטיעון השלישי שלנו. ששעות התרגול זה הדבר הכי חשוב, אבל אני רוצה רגע לבסס את הטיעון הזה. אז בעצם הרבה מהטענה של האינסטינקט האמהי מן הסתם מדברת על הביולוגיה.

אז אני רוצה לספר ממש בקצרה על מחקר משמעותי שבדק האם יש שינויים במוח של אמא אחרי הלידה. ממש בדקו, סרקו את המוח שלהם עם מכשיר MRI עוד לפני שהן נכנסו להריון, רק כשהן רצו להפוך לאמהות בפעם הראשונה. החוקרים סרקו את המוח שלהן לפני שהן נכנסו להיריון, אחרי הלידה ושנתיים אחר כך. והם באמת מצאו שינויים בנפח המוח באזורים מסוימים שקשורים ליכולת חברתית, וקשורים להנאה. והם לא ראו את השינויים האלה לא אצל אבות שבדקו אותם באותם פרקי זמן, ולא אצל נשים אחרות שלא הפכו לאמהות. וזה בעצם הוביל אותם להגיד שיש פה שינוי שקורה רק אצל אמהות, שהוא כנראה קשור לביולוגיה, כי אחרת היינו אומרים שלאבות גם אמור להיות, וזה לא מה שהם מצאו. אז לכאורה אפשר להגיד הנה, יש תשתית מוחית שמכינה את האמא לקראת האימהות שלה. למה יכולות חברתיות? כי אמא צריכה עכשיו להבין תינוק שרק נולד ולא יכול לדבר. ולמה ההנאה? כי אנחנו רוצים שההנאה של האמא תהיה מהתינוק ולא מדברים אחרים. מה זה רוצים? זה משהו שתומך ביכולת לטפל, ברגע שהחיוך של התינוק עושה לי כל כך הרבה כיף, זה נותן לי מוטיבציה לטפל בו. אז זה בעיקרון המחקר הזה.

אבל יש לנו גם עדויות ממחקרים אחרים שבעצם מראים לנו שאת לא חייבת להיות אמא כדי שיהיו שינויים ביולוגיים. יש מחקר אורך על גברים שמודד את רמות הטסטוסטרון שלהם, ממש בשלבים לאורך החיים. רואים קודם כל, ברגע שהם מתחתנים, אז יש ירידה ברמות הטסטוסטרון. ואחר כך, כשהם הופכים לאבות, רואים עוד ירידה ברמות הטסטוסטרון, והירידה הזאת היא אפילו יותר משמעותית אצל אבות שיותר מעורבים. שוב אנחנו רואים פה את העניין הזה של ההתנסות. יש ביולוגיה שמגיבה למה ההורים עושים.

יש לנו גם מחקר שבטח נתקלתם בו בסדרה Babies בנטפליקס. בסדרה מציגים מחקר של פרופ' רות פלדמן, חוקרת ישראלית, שמדדה פעילות מוחית בזמן שהורים צפו בסרטונים עם הילדים שלהם. הם בדקו גם זוגות הטרוסקסואליים וגם זוגות הומוסקסואליים. אם אנחנו לוקחות זוג הומוסקסואלי, מתוכם יש אבא שהוא המטפל העיקרי, זה שנמצא יותר עם התינוק, אז הם ראו שהפעילות המוחית של אותו אבא הרבה יותר קרובה לפעילות המוחית של האמא מהזוג ההטרוסקסואלי מאשר לאבא מהזוג ההטרוסקסואלי. זאת אומרת, שוב אנחנו רואות כאן שההתנסות היא משמעותית. זאת אומרת זה לא האבא או האמא, זה מי שנמצא בעיקר עם התינוק.

נעמה: את יודעת, אנחנו מבחינים בין gender, המין, לבין התפקיד. כשאנחנו מדברים אמהות ואבות אז יש אמא- היא נקבה, אישה, שיכול להיות שהיא בהיריון גם, אבל היא גם בתפקיד של האמא. ויש אבא, שהוא הגבר, והוא בתפקיד של האבא. ומה שאת אומרת פה המחקר הזה מראה לנו שלתפקיד, לא בהכרח ל-gender, אלא לתפקיד יש משמעות מאוד מאוד גדולה בסופו של דבר בשינויים שקורים לאדם.

מור: נכון, ואנחנו רואים את זה לא רק אצל אבות, יש מחקר על אמהות אומנה, שתגידי היא לא ילדה את התינוק, היא אמנם אישה, אבל היא לא ילדה את התינוק- האם יש לה את אותה תשתית ביולוגית שמתאימה לטיפול בתינוק? ורואים שאחרי תקופה אין הבדל גם בהפרשת האוקסיטוצין וגם בפעילות מוחית בהקשר של טיפול בילדים, בין אמהות אומנה לבין אמהות ביולוגיות.

אז בעצם זה מוביל אותנו למסקנה שדיברנו עליה, אפילו גם בטיעון הקודם, שהתשתית הביולוגית שלנו לטיפול מתפתחת כפונקציה של הטיפול, זאת אומרת כפונקציה של התרגול שאנחנו עושות כאמהות או כאבות או ככל דבר אחר.

נעמה: אנחנו חקרנו במעבדה שלי באוניברסיטה, ב"דואט", את הנושא של האכלה. האכלה זה אחד מהתחומים שהוא הכי הכי מחוברים לאמהות. בהתחלה מניקים או מזינים ככה מבקבוק, ואז עוברים לאוכל מוצק. והסתכלנו על הורים לילדים מגיל שנה עד שלוש. הייתה לנו קבוצת ילדים עם כל מיני בעיות של האכלה, שהיו יותר בררנים או לא רוצים לאכול הרבה, כולם ילדים בריאים. ומצאנו שבאופן כללי, אמהות היו יותר רגישות מאבות, זאת אומרת הן ידעו יותר להתאים את הסימנים, להאכיל את הילד בצורה יותר מותאמת לצרכים שלו, באופן כללי. אבל כשהכנסנו את הפרמטר של מידת המעורבות, עד כמה אבא מעורב, ראינו שאבות שהיו מעורבים בטיפול בילדים, לא סתם בבית, אלא מעורבים בטיפול בילדים, לא היה הבדל. שימי לב, זה משהו שלפעמים לא אוהבים לשמוע, אבל לא היה הבדל בין האבא לבין האמא במידת הרגישות. זאת אומרת שהמסקנה היא שאבות יכולים לא פחות טוב מאמהות להיות רגישים לילדים שלהם, לתת מענה לצרכים באופן מדויק, באופן שמקדם את הילדים, אבל הם חייבים תרגול.

ואם אנחנו חושבות על זה, כאמהות, יש לנו פור גדול על האבות. יש לנו את חופשת הלידה בהתחלה, אנחנו נמצאות המון עם התינוקות. אם אנחנו חושבים על חופשת לידה, זה זמן מאוד משמעותי, זה זמן של ממש היכרות הדדית. אנחנו שם, אנחנו ישנות עם התינוק כשהוא ישן, אנחנו ערות כשהוא ער, אנחנו לומדות את הקצב שלו, את התנועות שלו, את הבעות הפנים שלו וכך אנחנו לומדות אותו.

מור: מאכילות אותו, גם אם אנחנו מניקות וגם אם לא. אנחנו מבלות איתו זמן, האינטראקציה של האוכל היא מאוד משמעותית.

נעמה: אז דרך כל האינטראקציות אנחנו לומדות אותו. ואז כשאנחנו לומדות אותו, אנחנו יודעות באופן יותר מדויק לתת מענה לצרכים שלו. ולכן אנחנו באמת, רוב האמהות, מצליחות יותר טוב להרגיע את הילדים, לפחות בשלב הינקותי, כי באמת אנחנו מכירות יותר טוב ויודעות מה מסייע לילדים יותר. אבל כמו שאנחנו הראינו, אם אבות גם נמצאים שם וגם יש להם שעות תרגול, אז גם הם מצליחים.

מור: עכשיו אני רוצה לשאול אותך..

נעמה: אז אולי יש אינסטינקט אבהי גם, אה?

מור: אולי יש אינסטינקט אבהי גם.

אז אם אנחנו חוזרות להגדרה שקודם דיברנו עליה של אינסטינקטים אימהי כדבר שנולד עם האמא כמשהו שהוא מיידי, משהו שהוא מובנה ביולוגית ולכן הוא גם אוטומטי, אז איך יכול להיות שהוא תלוי בתרגול? והצגנו פה אסופה של מחקרים שמראים שההתנסות היא קריטית והיא לא פחות משמעותית מאיזושהי תשתית ביולוגית מולדת של האמא. הפור הזה, אפילו הפור הזה קורה סביבתית, כשהאמא נמצאת יותר עם התינוק בראשית החיים, וזה לא משהו שהוא ביולוגי, זה איך שהמערכת שלנו בנויה בחברה. אבל אני רוצה לשאול אותך מה זה התשתית הביולוגית הזאת שאנחנו מדברים עליה? אנחנו מדברים על שינויים במוח, ושינויים בדפוסי הפרשה של הורמונים וכל הדברים האלה. מה מסביר את זה במשקפיים יותר תיאורטיות?

נעמה: כן, אנחנו מדברים פה על מערכת שקוראים לה מערכת ה-caring, ה-caring system. בולבי דיבר על ה -attachment system, מערכת ההתקשרות, שהתינוק למשל מרגיש איום כלשהו, הוא מיד ייגש אל ההורה, אם זה פעוט שיכול ללכת אליו, או יבכה ואז הוא יגרום לזה שההורה יבוא לשמור עליו. אבל אל מול ה attachment system- שדרך המערכת הזאת הילד לומד שיש מישהו ששומר עליו והוא מוגן, יש את הcaring system- כלומר כשהתינוק בוכה, בכולנו, בכל בני האנוש, ויש שיגידו שגם אצל בעלי חיים, זה קורה מיד, מופעלת מערכת הטיפול שלנו, זו מערכת מאוד מאוד משמעותית להישרדות, ואנחנו נעשה כל מה שניתן בצורה הכי אינטואיטיבית לתת ביטחון, לתת מענה, להרגיע את התינוק שנמצא לידינו. זו מערכת שלכולם יש, גם לגברים וגם לנשים. אנחנו רואים את קיומה של המערכת הזאת כבר גיל מאוד מאוד מאוד צעיר, אנחנו רואים אצל פעוטות שאחד יכול לבכות, ורואים איך האחרים מאוד מאוד מאוד מסתכלים ומתעניינים. כל ההיבטים של האמפתיה המאוד ראשונית שקיימת כבר בינקות, בילדות המאוד מוקדמת וזה משם הולך ומתפתח. הצורך שלנו תמיד לטפל באחר, ובטח כשאנחנו מבוגרים ויש תינוק שנמצא שם.

מעבר לזה אני יכולה לספר באמת שאנחנו חושבים על האינסטינקט האימהי הזה, על החוויה המאוד מאוד ראשונית. וויניקוט שהיה רופא ילדים וגם תיאורטיקן, פסיכואנליטיקאי, שמאוד מאוד עזר לנו להבין את הנושא של ילדים ובריאות נפשית של ילדים, ובכלל טיפול. הוא בעצם הגה מושג מאוד מאוד חשוב ומעניין שמתחבר לנושא שלנו. הוא דיבר על Primary Maternal Preoccupation, בעברית זה מושקעות אימהית ראשונית. הוא הסתכל על אימהות, והוא תיאר את תקופת החיים הראשונה הזאת, השבועות הראשונים, החודש הראשון. והוא אמר- אנחנו מסתכלים על אימהות, וזה נראה כאילו הן חולות, כאילו שיש להן איזו מחלת נפש כזאת. הוא אומר, זו לא מחלת נפש שאנחנו נאשפז את האם בגללה, או שנצטרך לדאוג ולטפל בה פסיכיאטרית. אבל זה נראה שהן נמצאות במין מצב נפשי אחר ממה שהן היו קודם, או ממה שאימהות אחרות נמצאות בו. הן כל הזמן עסוקות בתינוק שלהן, הן מושקעות בו, והן חושבות אותו, בכל מקום שהן נמצאות, זה מה שהן חושבות עליו. אנחנו מדברים על אמהות שהולכות עם החולצה, עם הפליטה ככה. זה לא מעניין אותן, הן הולכות עם טרנינג בכל מקום, שיער פרוע, העיקר מאה אחוז פוקוס על התינוק שלהן, בהתכווננות המאוד ראשונית. ואנחנו יודעות שזה שלב מאוד מאוד חשוב מבחינה פסיכולוגית כי כדי להכיר את התינוק צריך המון המון המון קשב, המון מושקעות רגשית, פיזית. וכשאנחנו נמצאים במקום הזה של מין בועה כזו, שהעולם מפסיק לנוע, אני זוכרת את התקופות האלה זה כאילו השעון חול משתנה, אין כבר חיבור החוצה למציאות, האמא נכנסת לתוך העולם של הילד שלה. היא הולכת לישון כשהוא הולך לישון, היא קמה כשהוא קם. כאילו זה מה שמניע אותה, הדבר היחיד זה החיבור לתינוק נוצר מן זוג, מין דיאדה כזו, שנעה יחד בקצב שנכון לתינוק ולאמא, והם יוצרים את הביחד שלהם.

מור: נו, אז זה לא אינסטינקט אימהי?

נעמה: אז זה המקום הראשוני שנבנה על ידי ההתנסות. כי מה שוויניקוט אומר, תשימי לב, זה לא שאמא נולדה והופ התינוק שם, היא יודעת מה לעשות איתו, היא מרגישה אותו. לפעמים אני שומעת אמהות אומרות "אני יודעת בדיוק מה הוא חושב" ואני תוהה האם אפשר לדעת בדיוק מה הוא חושב? אנחנו לא יודעות, אנחנו יודעות לנחש את זה, אנחנו מכירות את התינוק, אז אפשר לחשוב יותר טוב. אבל מה שוויניקוט אומר זה שאנחנו צריכות את הזמן הזה, את ה-24 שעות ביממה במשך כמה שבועות טובים, להיות צמודה לתינוק שלי, לראות אותו, להרגיש אותו, להתפנות אליו לגמרי, לא לחשוב עכשיו על דברים אחרים, כדי שאני אוכל לפתח את הטיפול המספיק מדויק לתינוק שהוא כל כך נסתר. הרי תינוקות לא מדברים איתנו, אנחנו צריכות לקרוא את מה שהם אומרים לנו דרך ההתנהגות שלהם, וזה קשה.

מור: כל הדברים שתיארת עכשיו הם דברים שאמהות פשוט עושות, זה לא משהו שהן נולדות איתו או מתעורר בהן ביולוגית. אז את חושבת שיכול להיות דבר כזה מושקעות אבהית ראשונית?

נעמה: אז וויניקוט, כמובן, לא דיבר על זה. כי בזמנו הגברים בכלל לא היו חלק מהבית, האמא טיפלה בילדים. זה היה בשנות החמישים, שישים. האבות לא היו פונקציה בכלל פה בסיפור הזה של הגידול ילדים, הם המפרנסים במשפחה.

מור: כן, זה בדיוק מה שמתקשר לסקירה ההיסטורית שעשינו בהתחלה.

נעמה: אבל היום, אם אני חושבת על זוגות של אבות, או אם אני חושבת על אבות שנמצאים בבית לא פחות מאימהות, מאז הקורונה יש לנו הרבה אבות שעובדים בבית. מעניין מאוד להסתכל על חופשות הלידה בתקופת הקורונה, שהיה משהו מאוד מאוד שונה, ואנחנו יכולים לראות שאבות שמצליחים להתפנות. אבל צריך פה איזשהו היתר מהחברה, גם ממשי, אבל גם פנימי שלי, להגיד לעצמי- אני עכשיו רק עם התינוק, אני לא קוראת מיילים, אני לא מסתכלת עכשיו על כל מיני דברים אחרים שאני צריכה לעשות, לא בהכרח צריכה לסדר את הבית, לא בהכרח צריכה לבשל, אני עם התינוק. אם אבות עושים את זה, נכנסים לזה, במאה אחוז או אפילו גם קצת פחות, אז להערכתי בהחלט אנחנו יכולות לדבר על Primary Paternal Preoccupation .

אני כן אבל רוצה לומר משהו אחד נוסף פה, יש אימהות שלא נכנסות ל-PMP פי באופן מלא, ל- Primary Maternal Preoccupation, למושקעות הזאת באופן מלא. למה? כי קודם כל אולי יש עוד ילד בבית, אז אני לא יכולה. עם הילד הראשון אולי אני יכולה להיות לגמרי ב-100 אחוז אבל ילד שני, ילד שלישי אי אפשר. יש הורים שיש כל מיני מצוקות כלכליות או צרכים אחרים. יש את הפלאפון הזה שאנחנו אוהבות ושונאות אותו, שהוא מפריע, הוא חודר לשם כל הזמן. ולכן אני לא רוצה שהחוויה תהיה של אשמה שאנחנו כל כך מהר חוות אותה, אלא השאלה האם אני מצליחה בתוך כל זה נניח אם הילד שלי חוזר בארבע, האם הצלחתי עד ארבע לנסות להיות כמה שיותר במקום הזה עם התינוק שלי להיות איתו, לנוע איתו, להרגיש אותו, להרגיש את עצמי ומתוך המושקעות האימהית הראשונית הזאת לדעת שאני אוכל לפתח בי את המנגנון הזה שמבין טוב יותר את התינוק. שזה אולי מה שמתכוונים, באינסטינקט אימהי, אבל שוב, אנחנו באות ואומרות האם זה אינסטינקט?

מור: כן, אז אם אני מסכמת עכשיו את שלושה הטיעונים שהעלנו כאן, שככה שמים סימן שאלה סביב הטענה שיש דבר כזה אינסטינקט אימהי, ואמא יודעת הכי טוב, וכל הדברים האלה. קודם כל יכול להיות שאמא יודעת הכי טוב, אבל לא בהכרח כי יש לה אינסטינקט אימהי שזה בעצם המיתוס שאנחנו פה פותחות.

אז ראינו קודם כל את הטיעון האבולוציוני, שאמרנו שאימהות בטבע ובתרבויות שונות רחוקה מאוד מלהיות אידיאלית. ואם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של בני אדם ובתרבויות שונות, אנחנו רואים שגידול ילדים זה עניין קהילתי. ה-it take a village שכולנו מדברים עליו, ומצד שני אנחנו מדברות גם על אינסטינקט אימהי, שזו סתירה פנימית. והדבר השלישי שראינו הוא שבאמת יש עשרות מחקרים שמראים ששעות התרגול הן הדבר הקריטי בעצם לטיפול מיטיבי בתינוק. והסתכלנו על זה גם ממשקפיים תיאורטיות של ויניקוט ותיאורית ההתקשרות.

אבל אני רוצה לשאול למה למרות כל הדברים שאמרנו עכשיו, שבמידה מסוימת אני מניחה שהרבה מאיתנו יודעים, שלא כל אמא מרגישה בונדינג, וכל הדברים האלה שאמרנו קודם, למה עדיין נראה לנו שזה יותר טבעי לאמהות לטפל בילדים?

נעמה: זאת שאלה טובה. אני חושבת שאנחנו רוצות לחשוב ככה. אני חושבת שלצד זה שאנחנו מבינות שזה לא בהכרח הכי טבעי והכי מיידי, זה נותן המון כוח לאמהות. שוב, היסטורית זו הייתה המטלה, העבודה, הדרישה המאוד דומיננטית מהחברה על אמהות: אתן מטפלות בילדים. השינויים שקרו הוציאו את האמא מהבית, אבל לא לקחו ממנה גם את האחריות החברתית על הטיפול בילדים. ואני חושבת שהחברה לא שחררה אותה מזה, אבל גם אמהות לא משחררות את זה כל כך. יש משהו בחוויה של להיות המומחית בילדים, בתפיסה העצמית הזו, שמחזק את האמהות. גם אם זו עבודה דורשנית, וזאת אחת העבודות הכי תובעניות שיש, זה עשרים וארבע שבע, אין הפסקות, אין חופשות, יש המון המון תסכולים, בכל גיל מאשימים את אמא בכל הבעיות שלנו, וזה לא נגמר. אחרי כל מה שאמא עשתה. ועדיין חלק גדול מהנשים, כשאנחנו שואלים אותן האם הם היו רוצות שזה יהיה אחרת, הן יגידו שלא. למשל יש איזשהו שאלון שאנחנו משתמשים בו שנקרא "who does what" של כהן וכהן בארצות הברית. הם בעצם נותנים רשימה של משימות ביתיות של הורים, ומבקשים מהם לקודד מי עושה מה- מה אמא עושה ומה אבא עושה. ואנחנו רואים שבאמת כל המשימות שקשורות לטיפול בילדים, ברוב המשפחות, ברוב המוחלט, אמא עושה הרבה יותר מאבא. עכשיו לצד זה, כשאנחנו שואלים אותם מי עושה מה, אנחנו גם שואלים אותם האם היית רוצה שזה יהיה אחרת או איך היית רוצה שזה יהיה. וברוב המקרים, אמא אולי הייתה רוצה, אולי שאבא קצת יהיה מעורב, אבל ממש לא 50-50, ממש ממש לא. זאת אומרת שאנחנו מבינות שאמהות רוצות לשמור על המומחיות הזאת שלהן, זה נותן כוח וזה נותן תחושת סיפוק.

מור: מה שאת מדברת עליו מזכיר לי איזה מושג, איזשהו רעיון מאוד משמעותי שמופיע במחקר שנקרא "maternal gatekeeping". את רוצה להגיד על זה משהו?

נעמה: "Maternal gatekeeping" הכוונה היא בעצם שאמהות הן שומרות הסף. עכשיו מה הכוונה? אנחנו יודעות שאמהות נמצאות ברוב הבתים הרבה מאוד זמן עם הילדים, בחלק גדול מהבתים יותר זמן מהאבות כי אבות גם בתור הגברים והמפרנסים העיקריים והמבנה החברתי בהרבה משפחות הם נמצאים פחות שעות, מגיעים בערב. אחת התכונות או ההתנהגויות המאוד רצויות בבתים, זה לשתף. אבא בא מהעבודה ואני אספר לו שהיום הילד הזה עשה ככה וזה ככה, ולזה קצת קשה עם הנושא הזה. אנחנו בעצם מחברות את האבות פנימה לתוך הבית, וזה מאוד מאוד מאוד מקדם את התפקוד המשפחתי ואת היכולות האבהיות, כי אם אבא יפסיד כל מיני חלקים שהיו עם הילד, כל מיני מצבים אני מכניסה אותו ללופ, והוא יכול עכשיו להתחבר ולהיות הרבה יותר שותף.

מור: אז מה זה maternal gatekeeping?

נעמה: זו הפעולה שאני יכולה לעשות בתור אמא, כי לי יש יותר כוח, כי הייתי שם בבית ויש לי הרבה יותר מידע, בכך שאני דווקא לא אעביר לאבא את המידע. אני אהיה שומרת הסף ולא אתן לו את המידע הזה. למה למשל? יכול להיות שעכשיו אני כועסת עליו, לכן לפעמים קשיים בזוגיות יכולים לפגוע גם בקשר של אבא עם הילדים. אז אם אני עכשיו כועסת עליו אז יכול להיות שאני לא אספר לו מה קרה עם הילדים, ועכשיו יהיה לו יותר קשה להתמודד בבית, וזו הנקמה הקטנה שלי.

מור: ולפעמים זה זה שאת פשוט לא רוצה, כאילו הילד עכשיו בוכה, ואת יודעת יותר טוב, אז את תיקחי אותו, ואז את מונעת ממנו התנסות. אני יודעת שלי ולבן זוג שלי יש תמיד עניין עם זה- אני שומעת את הילד שלי צורח ובא לי לבוא והוא לא רוצה, הוא רוצה להתמודד לבד, ואני לא יכולה לשאת עכשיו את התינוק שבוכה. ובעצם, גם אם פה זה לא באיזושהי כוונת זדון כמו שתיארת קודם "אני לא אספר לו בכוונה". עצם זה שאני חושבת שאני יודעת, אולי זה גם נכון, יודעת להרגיע יותר טוב, אני מונעת ממנו איזושהי התנסות. ומה שדיברנו קודם על כמה התנסות היא חשובה.

נעמה: נכון, אבל את מדברת פה על נושא נוסף, כי להיות שומרת סף זה לא לספר לו שאת גילית, שלמשל כשאת יושבת איתו על ה-fitballף על הכדור וככה מקפצת איתו, זה מרגיע אותו.

מור: אז זה בעצם תמיד עם כוונה מודעת?

נעמה: זה לא בהכרח צריך להיות עם כוונה מודעת, אבל זה לא להעביר מידע, ידע שצברתי ואז אני נשארת המומחית עם הידע ופחות מחברת את האבא לידע. מה שאת מתארת זו נקודה שלישית מאוד חשובה גם כן. לפעמים, בגלל שאמהות יודעות טוב יותר, שוב בגלל השעות ניסיון שיש להן, התרגול, ההבנה, אז לפעמים הן לא כל כך יאפשרו לאבות בזמן שהם גם בבית לתרגל את זה. והחוויה הזאת, כמו שאת אומרת, היא מאוד מוכרת- הילד בוכה ואני יודעת מה לעשות עכשיו כדי שיפסיק לבכות. האם אני נשארת בצד ולא עושה ומאפשרת לאבא לפתח אגב את הדרך שלו, שיכולה להיות שונה גם משלי? או שאני לא עומדת בזה ואני אגיד לו "לא לא ככה תראה, תעשה ככה"? ואז לא רק שאני בעצמי מצליחה יותר, אני גם מקטינה אותו, ולא מאפשרת לו לפתח את היכולות שלו.

מור: אז בעצם השאלה שעולה, אם דיברנו על אינסטינקט אימהי ודיברנו על כמה זה מושרש, מה המחיר שאנחנו והאבות וכולנו משלמות ומשלמים על המיתוס הזה?

נעמה: וואו, זו תמיד השאלה שאנחנו שואלות, נכון? למיתוסים יש מחירים גם כן. דבר ראשון שאנחנו יודעות זה שיכולה להיות תחושת אשמה מעצם זה שאנחנו לא עומדות בציפיות. כי אם הידיעה שלי שי שלי אינסטינקט אמהי ואני תמיד יודעת מה לעשות ואז אני לא מצליחה, איזו חוויה יש לי? איזו מן אמא אני?

מור: אם לא התחברתי ישר לתינוק שלי, מה זה אומר עליי ? האם אני מקולקלת?

נעמה: כן, ואם אני אצליח אי פעם? במיוחד אגב בעולם האינסטוש וכל העולם הדיגיטלי, שיש המון המון תמונות של הצלחה, נכון? תמיד מראים את זה, לא מראים...

מור: פה ושם יש.

נעמה: אבל הרבה אני אראה דווקא את האמהות האלה שמיד הייתה את אהבה הגדולה. וגם בסביבה הפיזית, אנחנו נוטות יותר לראות את זה, ואז מה יקרה אם בעצם אני לא מרגישה? איזה רגשות אשמה!

מור: יש גם מצבים של דיכאון אחרי לידה וחרדה, דיברנו על זה קודם, מצבים די שכיחים. ואז בעצם זה שאני מרגישה את הדברים האלה, ואולי אני מרגישה פחות חיבור לתינוק ופחות מוטיבציה לטפל בו, ואני אמורה להרגיש כי האינסטינקט האימהי והכול, אז יכול להיות שאני ארגיש שכל כך הרבה בושה סביב העניין הזה שאני לא אפנה לטיפול. ואני חושבת שזה דבר מאוד משמעותי, שכאילו בעצם המיתוס הזה שיש דבר כזה אינסטינקט אימהי ואני לא חווה אותו ואני באיזושהי מצוקה מאוד מאוד רצינית ואני לא מטפלת בעצמי, בעיניי זה מחיר מאוד משמעותי שאמהות יכולות לשלם.

נעמה: נכון, בהקשר הזה אני אדגיש כי אנחנו יודעות שאמהות מקשיבות, ואמהות לפעמים עם דיכאון אחרי לידה, מרגישות תחושות אשמה מאוד מאוד גדולות כשהן מבינות את הדברים שלא קרו שם בהתחלה. הדברים האלה הם ברי תיקון, וזה נורא נורא חשוב לזכור את זה, שאפשר לטפל בזה. הילדים הם עם חוסן ועם יכולת מאוד מאוד טובה להתמודד, גם כשהדברים לא בדיוק כמו שהם היו רוצים או צריכים אותם, ולכן ההגעה לטיפול היא נורא נורא נורא משמעותית.

אולי המחיר השלישי שחשוב לדבר עליו זה הסטטוס החדש שקיבלנו, שיש לנו שתי משמרות, לפחות שתיים. נכון, אז אני עובדת בחוץ, הנה אנחנו פה, אנחנו בעבודה, אנחנו מפתחות ידע, אנחנו מטפלות, עושות המון דברים חשובים, מעניינים, משמעותיים, ואז באות הביתה ומחליפות את כל הבגדים המקצועיים שלנו לתפקיד השני. אנחנו מדברים על המשמרת השנייה, בשעה 4 זורקים את המפתחות, במקום ללכת לשתות קפה או לחוף הים ולנוח, עוברים למשמרת השנייה שהיא יכולה להיות מאוד מאוד תובענית, דורשנית, קשה.

מור: במיוחד שאני מצופה להיות אמא מאוד מאוד מושקעת ומאוד משקיעה, ולקחת אותם ולהכין עבורם ולדבר איתם על הכל, וזה באמת שם אותנו במלכוד בלתי אפשרי. אני יכולה להגיד שעשיתי איזשהו סקר במאמדע על מה השאלה שהכי מטרידה ההורים, והדבר שחזר על עצמו כל כך הרבה פעמים זה הג'ינגול.

נעמה: כן.

מור: הג'ינגול. איך אני מצליחה להיות גם וגם וגם? וברגע שהאינסטינקט האימהי הזה שם עלינו איזשהו עול שאנחנו יודעות הכי טוב, ואנחנו תמיד צריכות להצטיין בתפקיד שלנו, זה פשוט גוזל כל כך כל כך הרבה משאבים מאיתנו כנשים חיות בעולם.

נעמה: ואני חושבת שבהקשר הזה צריך לזכור מושג נוסף של וויניקוט, ה-good enough, אמא טובה דיה.רגע לפני אני רק רוצה להגיד משהו להורים של ילדים קטנים, כשהילדים קצת גדלים זה קצת נרגע, אז חשוב לזכור את זה, כי באמת בגיל הרך זה מאוד מאוד אינטנסיבי. גם לילדים הקטנים יש את המצבים ההתפתחותיים שלהם, הטנטרומים, כשהם נמצאים בשלב של separation-individuation, תלות-נפרדות. וכל פעם יש עוד שלב ועוד שלב ועוד שלב, וזה לא עובר חלק, זה הרבה מאוד התמודדויות, ואנחנו צריכות להיות שם ממש כמו מרי פופינס, כל הזמן להוציא כל מיני פתרונות כאלה, קסמים, שהכל יהיה מושלם. וויניקוט אמר לנו שלהיות אמא טובה דיה, לא מושלמת, זו צריכה להיות השאיפה שלנו, שגם זה לפעמים קשה. אבל צריך לזכור שגם כשאני לא מצליחה, וגם כשאני מרגישה שהלוואי והייתי יכולה יותר, המקומות האלה של הכישלונות, של חוסר ההצלחה, של התסכולים, הם מקומות שהם חשובים להתפתחות. אז חשוב לנו גם לזכור את זה שזה טוב לילדים, וגם המקום של החמלה העצמית לקבל את עצמנו ככאלה.

מור: אבל אני חושבת שוויניקוט, לפחות ממה שהבנתי לאחרונה, שככה הייתה לי איזו נפילת אסימון בעניין הזה, שהמטרה של המושג "אמא טובה דיה" לא הייתה לשחרר אמהות מאשמה, אלא להגיד דווקא שהמושלם זה לא הדבר הטוב, זה לא מה שאת רוצה. חוסר הסנכרון הוא מקור לצמיחה, כי חוסר הסנכרון מאפשר תיקון. ואז את מבינה שכשדברים לא הולכים, ותמיד דברים לא ילכו, העולם לא מתפרק.

נעמה: את יודעת למה זה גרם לך לשמחה?

מור: למה?

נעמה: כי בעצם את אומרת, זה טוב לילד שלי.

מור: נכון.

נעמה: את אומרת כזה דבר- האשמה שלי, נכון, אנחנו יודעים, זה מוריד... אבל זה מה שקורה להרבה מאיתנו. בסדר, האשמה, אני סובלת, אני אסבול, אני...

מור: אני בן אדם ומותר לי וכזה, זה לא כדי לשחרר אותי מהאשמה, זה כדי להגיד זה מה שהילד שלי זקוק לו.

נעמה: נכון. היכולת הזאת להתמודד עם תסכול, לצמוח מזה, תסכול אופטימלי, תסכול שבתוך המסגרת הביתית, ליד ההורה.

מור: שהילד יכול להתמודד עם התסכול הזה קשה לדעת תמיד מה זה, אבל...

נעמה: אני מאוד מאוד אוהבת לחשוב על זה כך, וזה עוזר לי לחשוב על זה שהתגברנו על המשבר, זה כאילו צמח בתוך הגוף שלו, צמחה עוד קובייה של חוסן.

מור: אז אני רוצה לשאול. כל הפרק הזה אנחנו מדברות על זה שאין אינסטינקט אימהי ואין אינסטינקט אימהי ואין דבר כזה, אבל מה כן יש? עם מה אנחנו כן נשארות בידיים בכל זאת?

נעמה: אז אנחנו נולדות קודם כל, אמרנו, עם המערכת הטיפולית הזו, עם ההתכוונות הטיפולית הזו, גם גברים וגם נשים. אנחנו מתרגלים הרבה, צריך לזכור שאנחנו מתרגלים את זה. ואז אנחנו לומדים להכיר גם את עצמנו כהורים, וגם את עצמנו כהורים לכל ילד, כל ילד צריך מאיתנו תנועה קצת אחרת. אנחנו רוצות שמי שהאזינה והאזין לפרק הזה, שאנחנו נבין שכשהתינוק נולד זה השלב הראשון בחיבור. רגע, בעצם אני רוצה לתקן את עצמי, הבונדינג נוצר קודם, כבר בהיריון אנחנו מדברות על בונדינג. והבונדינג שם יכול להיות שונה בין אמהות לתינוקות לבין אבות לתינוקות, כי בכל זאת התינוק נמצא בתוך האם, זה משמעותי מאוד. אגב, תינוקות שאומצו, אפילו בלידה, הם עברו כבר פרידה או נטישה מהאם שהם היו ברחמה. כלומר, זה נושא אחר, נושא שלא נדון בו היום, אבל אנחנו לא מבטלות את השלב של הבונדינג בתקופת ההיריון. אבל כן אנחנו אומרות שברגע שיש את הרגע של המפגש הפיזי האמיתי, שם זה מתחיל. ואם הייתה התאהבות באותו רגע, אם היה את הרגשה הזאת של חיבור מיידי, נהדר. ואם לא, אז אנחנו ננשום, ואנחנו נבין שלכל ילד ולכל הורה יש כל מיני מסלולים, כל מיני דרכים שאנחנו מגיעים בסוף ליעד. היעד צריך להיות של בונדינג, של אהבה, של חיבור, של ביטחון. אם לא נמצאים שם אז כדאי לגשת לטיפול, בטח, אבל ההתחלה יכולה לקחת זמן.

מור: וכן, נזכור שהתרגול הוא הדבר החשוב. ככל שהזמן עובר וככל שאני יותר מתנסה בטיפול ובקשב לילד, אז הדבר הזה צומח בתוכי. מערכת ה-caring שדיברת עליה קודם בעצם משתכללת ומתפתחת ונעשית רגישה יותר. ואני חושבת שזה מוביל אותנו גם למסר לאבות, שאתם לא מודרים, אז גם אם אתם מגיעים לטיפת חלב והאחות מדברת רק אל האמא. כמו להיות אישה שמגיעה למוסך ומדברים רק עם האבא, ואני יודעת מהבן זוג שלי שזו יכולה להיות חוויה מאוד לא נעימה, להיות אבות במרחב הציבורי, לא, אתם לא יודעים פחות טוב. זה אחד המסרים אני חושבת המשמעותיים שעולים כאן, ששוב, תבלו יותר עם התינוק…

נעמה: טפלו יותר בתינוק, ככל שתתרגלו יותר את הטיפול היומיומי- להאכיל, לקלח, להרדים, להחליף טיטול, אתם גם תצליחו. אנחנו כן יודעות, וגם זה אולי לפודקאסט אחר שלנו בנושא של אבות, אנחנו כן יודעות שלפחות בתקופה הזאת של הדור שלנו, לאבות יש פחות מודל של איך נראה אבא, שהוא מעורב בטיפול בילדים. כי התפקיד הגברי עבר שינויים מאוד גדולים. אבל מה שאנחנו מביאות פה, גם מהפרקטיקה הטיפולית וגם מהמחקר, זה את ההבנה ואת הידע שככל שהאבות מתרגלים יותר ויש להם יותר זמן עם התינוק שלהם והפעוט שלהם, אז ככה הם מצליחים להיות יותר מכווננים. ומה שאולי פעם יקראו לו אינסטינקט אבהי, נכון?

מור: כן. טוב, ואולי הדבר האחרון שכדאי ככה להשאיר לנו כחומר למחשבה, זה מה שנעמה דיברה עליו קודם בהרחבה, על ה-maternal gatekeeping. לשים לב שאנחנו גם מפנימות את ה-"אמא יודעת הכי טוב", ו"אין כמו אמא", ולפעמים זה שם אותנו באיזושהי עמדה שככה קצת שמה ברקסים לאבא. ואנחנו יודעות, גם ממחקר, ואת אולי תגידי מהקליניקה, שיש משמעות מאוד גדולה לאבות שמעורבים בטיפול בילדים. וזה אולי משהו שכדאי לנו לשים לב, שאנחנו רוצות לאחוז בתפקיד שלנו, הייחודי שלנו, ואולי זה יכול גם להשפיע על אבא. משהו לחשוב עליו פשוט.

נעמה: נכון, ובאמת ככל שאבא יותר מעורב אז גם האמא, וגם על משהו שאנחנו מראים במחקר, גם האמא יכולה לטפל טוב יותר, זה מאוד מאוד מחזק אותה. ובאמת אולי נסיים גם באמירה שכשבמשפחות אנחנו רואים שזה לא קורה, או אם אתם מרגישים שאתם לא מתחברים לתינוקות שלכם, לילדים שלכם, אם אתם מרגישים שיש יותר מדי gatekeeping, יותר מדי תחרות בין ההורים, יותר מדי בדיקה מי מצליח יותר, אלה המקומות שמאוד מאוד כדאי לגשת להתערבות מקצועית, לקבל עזרה חיצונית, שיכולה להיות גם קצרה, אבל לחבר לאיזונים הכל כך משמעותיים.

מור: טוב, נראה לי שככה כיסינו בצורה די יפה את המיתוס הזה, ואני חושבת שדיי ניפצנו אותו, ואני חושבת שהענו לתובנות שיכולות להיות באמת משמעותיות ולשחרר מאשמה אבל עדיין להשאיר אותנו עם עוגן בידיים, שזה באמת מערכת הטיפול וההתנסות. זה בעיניי המסר הכי משמעותי, ואפשר לקחת אותו להמון המון כיוונים.

נעמה: ולא חייבים להיפרד מהמשפט "אמא זה הכי טוב" או "אין כמו אצל אמא" נהדר! רק אפשר להוסיף לו גם עוד משפטים, כמו אבא גם יודע טוב מאוד, וגם עם אבא הכי טוב, הכי טוב עם אבא. אבל באמת הפרק הזה, המטרה שלו היא ממש לא להוריד מאמהות, אלא להפך, לפתוח איזשהו מרחב שאומר, אמא יכולה להיות הכי הכי טובה והכי נפלאה, אבל היא לא נולדה עם זה, היא עובדת קשה בשביל להגיע למקומות האלה.

מור: כן, מגיע לנו קרדיט, זו לא רק הביולוגיה עשתה את זה.

נעמה: זה ממש ממש אנחנו. ומי נותן לנו את הקרדיט? זה אנחנו צריכות לבדוק מי רואה אותנו, מי רואה את אבא, עד כמה אנחנו באמת רואים אחד את השני כי העבודה הזאת היא כל כך, כל כך חשובה ואינטנסיבית.

מור: אני מקווה שנהניתן מהפרק ותודה לנעמה שתמיד כיף לדבר ולחשוב איתה את ההורות שלנו. אם נשארתן אחרי עם עוד מחשבות ושאלות- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד על כל הנושא הזה של אינסטינקט אמהי.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.

אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.

תודה לנועם גלעדי מרדיו BGU ולאופק פרחי על העריכה של הפרק.

אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא

.....

מקורות מחקריים

הספרים של שרה בלפר הרדי שעוסקים באינסטינקט האמהי (שימשו אותנו בפרק לטיעונים האבולוציוניים):

סקירה היסטורית על השורשים של תפיסת "האינסטינקט האמהי":

https://www.tandfonline.com/doi/pdf/10.1080/03071028408567590

מחקר שבדוק איך אבות ואמהות חולקים את הטיפול בילדים בחברות שונות (בין השאר בדנמרק), ומראה שגם בדנמרק (חברה סקנדיניבית) יש פער בין אבות לאמהות- אמהות מבלות יותר זמן במטלות הבית ואבות במשחק.

https://journals.sagepub.com/doi/10.1177/0003122411427673

מחקרים על גורמי סיכון לקשיים בבונדינג אחרי הלידה:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/39121564/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29485675/

https://bmcpsychiatry.biomedcentral.com/articles/10.1186/s12888-019-2068-9

https://pure.johnshopkins.edu/en/publications/risk-factors-and-assessment-tools-for-mother-infant-bonding-a-sco

מחקרים שהראו שינויים במוח של אמהות אחרי היריון ולידה:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/31757430/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/27991897/

מחקרים על שינויים הורמונליים אצל אבות עם המעבר לאבהות וכתלות במידת המעורבות שלהם בטיפול בילדים:

https://www.pnas.org/doi/10.1073/pnas.1105403108

https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC3434197/