top of page

איך ריבים בין ההורים משפיעים על הילדים?

בואו נכיר באמת- אי אפשר שלא לריב מול הילדים. אבל השאלה המטרידה באמת היא האם החשיפה של הילדים לריבים בין ההורים פוגעת בהם. בפרק הזה נגלה מה מתחולל בתוך הילד בזמן הריב? איך החשיפה לריבים משפיעה על התפקוד של הילד בעולם? האם יש הבדל בין בנים לבנות? מה קורה כשהריבים קשורים לילד? האם גם תינוקות מרגישים כשההורים שלהם רבים? ומדוע כדאי לנו להשקיע מאמצים לא רק כדי לנהל את הריבים בינינו כמו שצריך, אלא גם לדאוג לזוגיות טובה גם באופן כללי?




כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!


רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!



ייתכן שיעניין אותך גם... סקירות מחקריות נוספות על הורות


מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

בואו נכיר באמת, אי אפשר שלא לריב מול הילדים. אנשים רבים. הורים רבים. זה לגמרי נורמלי לריב. ולהורים יש בהחלט הרבה סיבות טובות- החל מדברים קטנים כמו מי מרדים היום את הילדים או למה הכיור עדיין מלא ועד לדברים הרבה יותר חשובים כמו לאיזו מסגרת לשלוח את הילד (אם בכלל?) או האם להביא עוד ילד לעולם. והילדים? הילדים חיים איתנו באותו בית ומבלים איתנו חלק ניכר מהזמן, מה הסיכוי שנצליח לשמור כל ריב לאחר כך? נמוך, נמוך מאוד. אז כן, הורים רבים מול הילדים. אבל השאלה המטרידה באמת היא האם החשיפה של הילדים לריבים בין ההורים פוגעת בהם. זה בדיוק מה שיצאנו לברר בפרק הזה.


אין ספק שזה אף פעם לא כיף לראות את ההורים רבים, נסו רגע להיזכר איך אתן הרגשתן כשההורים שלכן רבו כשהייתן ילדות. אבל החדשות הטובות הן שלא כל סוג של ריב מקושר להשפעות שליליות על הילדים, בטח לא באותה מידה. קודם כל, הדרך שבה אנחנו כהורים מנהלים את הריבים היא קריטית. אנחנו יכולים  לגלגל עיניים, לכעוס מאוד, להרים את הקול, לקרוא בשמות, להקטין, להעליב, לאיים ואפילו לפעול בתוקפנות פיזית, מה שנקרא אסטרטגיה עוינת. לחילופין, אנחנו יכולים לנתק מגע ברגע שמתחיל ריב ולהימנע זה מזו, מה שנקרא אסטרטגיית ניתוק. ואפשר, כמובן, גם לנהל את הריב בדרך בונה- להתקדם לפתרון תוך כדי שמנהלים דיונים רגועים, תומכים אחד בשנייה ואפילו מראים גילויי חיבה. ומעבר לאסטרטגיות, כדאי לקחת בחשבון כמה רבים ועל מה רבים, במיוחד כאשר מדובר בנושאים הקשורים לילד כמו התנהגות הילד, הדרך החינוכית או חלוקת התפקידים בבית.


ועכשיו נעבור לשאלת מיליון הדולר: איך הריבים משפיעים על הילדים?


מה מתחולל בתוך הילד בזמן הריב?

מטא-אנליזה שהתפרסמה בשנת 2020 וניתחה כ-170 מחקרים בחנה איך ילדים מגיבים לריב בין ההורים בזמן אמת ברמה הרגשית, ההתנהגותית והקוגניטיבית. במחקרים האלה השתתפו הורים וילדים מגיל לידה ועד גיל 18. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה להזכיר לכן שמטא-אנליזה היא בעצם הדבר הכי טוב שאפשר לבקש אם אנחנו רוצות להבין איפה עומד המדע בסוגיה מסוימת. מטרת המטא-אנליזה המדוברת הייתה לברר איך הילד מרגיש בזמן ריב בין ההורים, איך הוא מתנהג ומה הוא חושב על מה שקורה. 


  • "איך הילד מרגיש בזמן ריב בין ההורים?": תגובתיות רגשית עשויה לבוא לידי ביטוי בצורה של כעס, עצב, פחד או מצוקה. מתוך המטא-אנליזה עלה שהתגובה הרגשית לריב בין ההורים חזקה יותר כאשר מדובר בריבים עוינים- כאשר ההורים כועסים אחד על השנייה, מרימים את הקול, מעליבים, מאיימים, מקטינים וכו'. יכול להיות שמהעיניים של הילד עוינות בין ההורים מהווה איום מובהק יותר על עצמו ועל המשפחה שלו. ויכול להיות גם שהכעס של ההורים פשוט "מדבק" והילד הופך להיות כועס בעצמו.

  • "איך הילד מתנהג בזמן ריב בין ההורים?": תגובתיות התנהגותית מתייחסת לניסיונות של הילד להיות מעורב או להימנע מהריב בין ההורים. ההנחה התיאורטית היא שריבים בין ההורים בתדירות גבוהה ובעוצמה גבוהה פוגעים בביטחון של הילדים ומהווים סוג של איום עבורם. מה שמוביל את הילדים להשקיע הרבה מאמצים בניסיון לווסת את אותו איום שטמון בריב ההורי. מתוך המטא-אנליזה עלו שתי דרכים שבאמצעותן ילדים מווסתים באופן אקטיבי את החשיפה שלהם לריב בין ההורים: 1. התערבות ישירה בריב בין ההורים כמו למשל ילדים שמנסים לנחם את אחד ההורים או את שניהם, לעזור להם לפתור את הבעיה או אפילו להסיח את דעתם מהריב.  2. דרך שנייה היא הימנעות אקטיבית מהריב כמו למשל ילדים שברגע שמתחיל ריב בין ההורים הם ישר הולכים לחדר וסוגרים אחריהם את הדלת מניתוח המחקרים במטא אנליזה באמת נמצא שככל שילדים חשופים יותר לריבים בין ההורים שמתאפיינים בעוינות או בניתוק כך הם נוטים יותר להתערב בריבים או להימנע מהם באופן אקטיבי. 


  • "מה עובר לילד בראש בזמן ריב בין ההורים?": או איזה סיפור הילד מספר לעצמו על הריב, מה שנקרא בעגה המקצועית "הערכות קוגניטיביות". הילד מעריך מה מידת האיום של הריב, מה ההשלכות של הריב עליו ועל המשפחה שלו ועד כמה הוא מאשים את עצמו במה שקורה. במטא-אנליזה נמצא כי ניהול ריבים בצורה לא-בונה מצד ההורים מנבא הערכות קוגניטיביות שליליות של הילד. כלומר ילד שההורים שלו רבים בדרכים לא בונות- כמו אסטרטגיה עוינת או אסטרטגיית ניתוק- חווה את הריבים בין ההורים כמאיימים, כבעלי השלכות שליליות עליו ועל המשפחה והוא נוטה להאשים את עצמו במצב בין ההורים. 


האם החשיפה לריבים משפיעה על תפקוד הילד בעולם?

מעבר לשאלה מה מתחולל בתוך הילד בזמן הריב, המטא-אנליזה שהזכרנו קודם ניסתה לברר האם החשיפה לריבים בין ההורים משפיעה על התפקוד של הילד בעולם. איך אפשר בכלל להעריך בכלים מדעיים איך הילד מתפקד בעולם? אז בגדול יש שני אינדיקטורים נפוצים לקשיי הסתגלות של ילדים בחיי היומיום והם בעיות החצנה ובעיות הפנמה:


  • בעיות החצנה: מוגדרות כהתנהגות שלילית של הילד כלפי הסביבה החיצונית, התנהגות שבדרך כלל קל להבחין בה. כמו למשל התנהגויות פיזיות או מילוליות שפוגעות או מאיימות לפגוע באחר, מה שנקרא תוקפנות. דוגמאות נוספות הן התנהגויות עבירה כמו שקרים, רמאות, גניבה, התרועעות עם חברה לא טובה ואפילו ביצוע מעשים אנטי-סוציאליים. 

  • בעיות הפנמה: מוגדרות כבעיות התנהגות שמשפיעות על הסביבה הפסיכולוגית של הילד, כמו חרדה או דיכאון. חרדה מתאפיינת בתחושות של דאגה, של לחץ ושל חוסר נוחות. דיכאון מתאפיין בעצב, בחוסר אנרגיה, בהיעדר עניין בפעילויות ובהימנעות מאינטראקציות חברתיות. בניגוד לבעיות החצנה, יותר קשה להבחין בבעיות הפנמה. הן הרבה פעמים עוברות מתחת לרדאר.


ואיך כל זה קשור לריבים בין ההורים? ילדים שחשופים לבעיות במערכת היחסים בין ההורים עשויים להגיב בהחצנה של הסטרס או בהפנמה של הסטרס. השפעות אלו עשויות להימשך לאורך זמן ולהשפיע על התפקוד של הילדים בעולם. 


לפני שנעבור לממצאים מהמטא-אנליזה, אני רוצה להזכיר שדיברנו על שתי אסטרטגיות ניהול ריב לא-בונות: אסטרטגיה עוינת שכוללת צעקות, הטחת עלבונות, איומים וכיוצא בזה ואסטרטגיית ניתוק שזה פשוט לנתק מגע ברגע שמתחיל הריב. האם לדעתכן מתוך שתי האסטרטגיות האלו יש אחת עדיפה יותר, מה שנקרא "הרע במיעוטו", או ששתי האסטרטגיות האלו גרועות באותה מידה?


בואו נגלה את התשובה. מתוך המטא-אנליזה עלה שילדים שחשופים לריבים עוינים או מנותקים בין ההורים נמצאים בסיכון דומה לפתח בעיות הפנמה. במילים אחרות, בכל מה שקשור לבעיות הפנמה (כמו חרדה או דיכאון), נראה ששתי האסטרטגיות האלה גרועות באותה מידה. אבל ריבים עוינים מעמידים ילדים בסיכון גבוה יותר לפתח בעיות החצנה. אז במקרה של בעיות החצנה, נראה שהאסטרטגיה העוינת גרועה יותר בהשוואה לאסטרטגיית הניתוק. 


למה בעצם? הילדים הרי נושאים את מבטם אלינו, הם רואים איך אנחנו מתנהלים באינטראקציות הבין-אישיות שלנו, בין אם בזוגיות ובין אם בקשרים אחרים, הם מפנימים את ההתנהלות שלנו- מה שנקרא סכמות התנהגות- ואחר כך מיישמים אותם בעצמם באינטראקציות הבין-אישיות שלהם. כך שחיקוי או מודלינג זה הסבר אפשרי אחד. אפשרות נוספת היא שהכעס והתוקפנות בין ההורים "מדבקים" וככה הם בעצם יוצרים תגובות דומות אצל הילד. אני מניחה שאתן מכירות את הסיטואציה שבה מישהו עצבני נכנס לחדר והעצבים שלו איכשהו מצליחים לחלחל גם אליכן. אז זה הרעיון.


כך ש-all in all נראה שאם אנחנו לא מצליחים לנהל את הריב בצורה בונה, עדיף להתנתק מאשר להיות עוינים אחד כלפי השני. למרות שגם כאן תכף תגיע הסתייגות. ובכל מקרה, עדיף כמובן לנהל את הריב בצורה בונה.


כשאנחנו מדברות על תפקוד הילד בעולם לא מעניין אותנו רק איך הוא מתפקד עכשיו, אלא גם איך הוא יתפקד בעתיד. ברמה המדעית, הדרך לבדוק את זה היא מחקרי אורך. מחקרים שמתעדים את קשיי ההסתגלות של הילדים- בעיות הפנמה והחצנה- בנקודות זמן שונות. אז מחקרי אורך מצאו שהקשרים בין טיב ניהול הריבים בין ההורים לבין קשיי ההסתגלות של הילדים נותרו חזקים באותה מידה לאורך זמן. הממצאים האלה מצביעים על השפעות ארוכות טווח של מערכת היחסים בין ההורים על תפקוד הילד. 


והנה מגיעה ההסתייגות שהבטחתי בנוגע לאסטרטגיית הניתוק, שלכאורה נראתה לנו עדיפה על פני אסטרטגיה עוינת. באופן מעניין, הקשר בין אסטרטגיית ניתוק לבין בעיות החצנה התחזק ככל שהזמן עבר. מה שאומר שיכול להיות שההשפעה של ניתוק והימנעות בריבים בין ההורים היא לא מיידית, כמו במקרה של ריבים עוינים, אלא מתפתחת לאורך זמן. אז אם נחזור לשאלה שהזמנתי אתכן לחשוב עליה קודם, לא בטוח שאסטרטגיית ניתוק באמת עדיפה על פני אסטרטגיה עוינת. 


האם בנים ובנות מגיבים אחרת לריבים בין ההורים?

עד עכשיו דיברנו על דפוסים שמלמדים אותנו באופן כללי על הקשר בין ריבים בין ההורים לבין התגובתיות של הילד או הילדה והתפקוד שלהם בעולם. אבל יש גם ניואנסים שכדאי לתת עליהם את הדעת. למשל ההבדל בין בנים לבנות. במטא-אנליזה נמצא שהקשר בין ריבים עוינים בין ההורים לבין תגובות רגשיות כמו כעס, עצב, פחד ומצוקה היה חזק יותר אצל בנות בהשוואה לבנים. גם הנטייה לפתח בעיות הפנמה כמו חרדה או דיכאון הייתה חזקה יותר אצל בנות בהשוואה לבנים. הממצאים האלו מסתדרים די טוב עם מודלים התפתחותיים של חיברות מגדרי. לפי המודלים האלו, בנות חוות לחץ להתאים את עצמן לתפקידים מגדריים, תפקידים ששמים דגש גדול יותר על החיבור הבין-אישי ועל דאגה לרווחה של אחרים. בהתאם לזה בנות מצופות להפגין רגישות גדולה יותר לקשיים בין ההורים. מעבר לזה, בנות מחוברתות לבטא את הקשיים שלהן בצורה מופנמת ולא מוחצנת. בקיצור, עושה רושם שבנים ובנות מתמודדים רגשית עם ריבים בין ההורים בדרכים שונות. וזה משהו ששווה להקדיש לו מחשבה.


האם זה משנה אם ההורים גרים תחת קורת גג אחת?

עוד היבט שכדאי לתת עליו את הדעת הוא ההרכב המשפחתי. נמצא שהקשר בין איכות היחסים בין ההורים לבין בעיות הפנמה, כמו חרדה או דיכאון, היה חזק יותר אצל ילדים שגרים בבית עם שני הורים. איך זה הגיוני? יכול להיות שילדים שגרים בבית עם שני ההורים שלהם חשופים יותר לריבים בין ההורים (בכל זאת הם גרים באותו בית) וגם חשוב להם שמערכת היחסים בין ההורים שלהם תהיה טובה. מה שמלמד אותנו לא מספיק לחיות יחד תחת אותה קורת גג, כדי גם לדעת איך לעשות את זה בצורה מיטיבה. כן, זו לא הפתעה גדולה.


אז ראינו כיצד תהליכי ההתפתחות של ילדים עשויים להיות מושפעים מאסטרטגיות שונות לניהול. אבל כמו שאמרנו בתחילת הפרק, מעבר לשאלה "איך רבים?" כדאי לשאול גם "על מה רבים?" ו"כמה רבים". בואו נדבר גם קצת על זה.


ומה קורה כשהריבים קשורים לילד?

יש לנו, כהורים, הרבה סיבות טובות לריב. אבל ללא ספק, מקור בלתי נדלה של ריבים הוא הילד או הילדה שלנו. לא תמיד אנחנו מגיעים עם אותן גישות ותפיסות עולם בנוגע לגידול וחינוך ילדים, לא תמיד אנחנו מסכימים על המסגרת שאליה אנחנו רוצים לשלוח את הילד, מה לתת לאכול, כמה זמן מסך לאפשר לו וכו'. אבל האמת היא שלריב מול הילד בנושאים שקשורים אליו זה משהו שככל הנראה כדאי לנו לשים לב אליו. למה? במטא-אנליזה נמצא שילדים שחשופים לריבים שקשורים אליהם נמצאו בסיכון הגבוה ביותר לפתח בעיות החצנה, יותר מכל מאפיין אחר של ריבים הוריים. 


מה יכול להסביר זאת? קודם כל, יכול להיות שהורים שרבים על נושאים שקשורים להורות המשותפת שלהם, חווים קשיים נוספים בהורות המשותפת וגם משתמשים בפרקטיקות טיפול וחינוך שאינן מיטיבות עם הילד (כמו למשל, חוסר תגובתיות הורית). כל זה עשוי להגדיל באופן מצטבר את הפגיעות של ילדים לבעיות התנהגות. במילים אחרות, ייתכן שהריבים שקשורים לילד הם לא לב העניין אלא רק עוד ביטוי של הורות משותפת לא כל כך מיטיבה באופן כללי. יכול להיות גם שהכיוון הוא דווקא הפוך- בעיות התנהגות של הילד מאתגרות את היכולת של ההורים לשתף פעולה מה שמוביל לעלייה בריבים הקשורים בילד. מה שכן, לפי הממצאים הקיימים, לא נראה שזה ההסבר היחיד לבעיות ההתנהגות. כלומר נראה שהקשר הוא דו-כיווני- טיב ההורות המשותפת משפיע על הילד, והילד משפיע על טיב ההורות המשותפת. 


ובואו נגיד גם כמה מילים על תדירות הריבים הורים

במטא אנליזה נמצא מתאם חזק בין תדירות הריבים לבין תפקוד הילד, תגובות רגשיות כמו כעס, עצב, פחד ומצוקה והערכות קוגניטיביות שליליות. להזכירכן, הערכות קוגניטיביות מתארות מצב שבו ילד חווה את הריבים בין ההורים שלו כמאיימים, כבעלי השלכות שליליות עליו ועל המשפחה ובנוסף הוא נוטה להאשים את עצמו במצב בין ההורים. 


יכול להיות שחשיפה ממושכת לריבים בין ההורים מגבירה בהדרגה את התגובתיות של הילד לריבים, מה שנקרא סנסיטיזציה. בנוסף, ייתכן גם שככל שההורים רבים יותר מול הילד כך מצטברים יותר ויותר עניינים שלא מגיעים לידי פיתרון ומתבטאים בעוינות, בהימנעות ובפתרון בעיות לקוי. 


סיכום ביניים

ראינו שאפשר "לפרק" את התופעה של ריבים בין ההורים לכמה וכמה מאפיינים כמו אסטרטגיות ניהול הריב, תדירות הריבים וריבים בנושאים שקשורים לילד. רצינו לראות האם יש קשר בין המאפיינים השונים האלו של ריבים בין ההורים לבין התפתחות ותפקוד הילד. ספציפית, התמקדנו בתגובות של הילד לריב ברמה הרגשית, ברמה ההתנהגותיות וברמה הקוגניטיבית וגם בתפקוד של הילד בעולם, כפי שבא לידי ביטוי בבעיות החצנה ובעיות הפנמה. 


ממצאי המטא-אנליזה לימדו אותנו שבהחלט יש קשר בין מאפיינים שונים של ריבים בין ההורים לבין התפתחות הילד. מבין האסטרטגיות השונות לניהול ריב, ראינו שאסטרטגיה עוינת מקושרת בצורה החזקה ביותר לתגובתיות רגשית לריב ולהתפתחותן של בעיות החצנה. עם זאת, גם אסטרטגיית ניתוק מציבה סיכונים דומים בהיבטים אחרים של תפקוד הילד, כמו למשל בהתפתחות של בעיות הפנמה. בנוסף ראינו שככל שהורים רבים יותר, ובמיוחד בנושאים שקשורים לילד עצמו, כך גדל הסיכוי לפתח תגובתיות מוגברת לריבים ובעיות התנהגות. וחשוב במיוחד- הקשרים האלו נמשכים לאורך זמן. 


האם גם תינוקות מרגישים כשההורים שלהם רבים?

ואם יש בינינו קוראים או קוראות שהם הורים לתינוקות, אני מניחה שאתם בטח שואלים את עצמכם- האם כל זה רלוונטי אלינו בכלל? או בניסוח יותר מדויק, האם גם תינוקות יודעים כשההורים שלהם רבים? או שזה עובר להם מעל לראש?


ללא ספק, לא תמיד קל לדעת מה מתחולל בנפשו של תינוק. תינוקות לא יכולים לתקשר איתנו במילים והסימנים שהם מסמנים לנו לא תמיד כל כך קלים לקריאה. מה שמעלה את השאלה- איך נדע מה עובר עליהם כשאנחנו רבים? דרך אחת לקבל הצצה אל נפשם של תינוקות היא מדדים פיזיולוגיים. 


למשל, במחקר שנערך בארה"ב בדקו האם יש קשר בין חשיפה לריבים בין ההורים לבין שינויים בקצב פעימות הלב של תינוקות ביחס לנשימה שלהם, מה שנקרא טון וגאלי. המדד הפיזיולוגי הזה מהווה איזשהו חלון לתפקוד מערכת העצבים הפרה-סימפטטית של התינוקות, שזו בעצם המערכת שעוזרת לנו להירגע ולהתאושש מסטרס. 


במחקר השתתפו 101 תינוקות והטון הוגאלי שלהם נמדד פעמיים - בגיל חצי שנה ובגיל שנה. החוקרים מצאו שתינוקות בגיל חצי שנה שחשופים לריבים רבים בין ההורים מראים דפוסים א-טיפיקלים של מדד הטון הואגלי, מה שמצביע על כך שמערכת העצבים הפרה-סימפטטית שלהם מתקשה יותר להירגע. באופן ממש מעניין, כשהתינוקות במחקר היו בני שנה הקשר הזה בין ריבים בין ההורים לבין טון וגאלי א-טיפיקלי נמצא רק אצל בנות ולא אצל בנים. הממצא הזה מעיד על איזושהי רגישות מובחנת של בנות לריבים בין ההורים שמתעוררת כבר בינקות. מה שמסתדר עם ממצאים שכבר הזכרנו קודם כשראינו שהתגובות הרגשיות לריבים עוינים בין ההורים חזקות יותר אצל בנות בהשוואה לבנים. מעניין מה כאן ביולוגיה ומה כאן סביבה.


יש עוד כמה מחקרים שמצאו קשר בין קונפליקט זוגי לבין טון וגאלי א-טיפיקלי ומדדים פיזיולוגיים אחרים שמעידים על עוררות מוגברת ורגישות סנסורית. המחקרים האלה יחד מצביעים על כך שילדים הופכים להיות רגישים יותר לגירויים בסביבה כתלות בריבים בין ההורים בינקות. אם כי חשוב לומר שההשפעה ככל הנראה תלויה גם במאפיינים הטמפרמנטליים של התינוק, כלומר המזג שהוא נולד איתו. מה שבעצם אומר שיהיו תינוקות רגישים יותר או פחות להשפעות של המצב בין ההורים.


עוד שאלה מעניינת היא האם הסטרס שמתעורר בעקבות ריבים בין ההורים משפיע על התפתחות המוח של התינוק. כדי לברר זאת, חוקרים גייסו כ-20 זוגות הורים לתינוקות בני חצי שנה עד שנה. האמהות נשאלו מה התדירות והעוצמה של הריבים בינם לבן בני זוגם והפעילות המוחית של התינוקות נמדדה באמצעות מכשיר fMRI בזמן שהתינוקות ישנו (אחרת אי אפשר לערוך את הסריקה, כי אי אפשר לבקש מתינוקות לא לזוז). בזמן שהתינוקות נימנמו להם בתוך המכשיר, השמיעו להם סדרה של הקלטות. בכל הקלטה נשמע קול של גבר שאומר משפטים חסרי משמעות, אבל הטון הרגשי שלו השתנה בין הקלטה להקלטה- לפעמים הוא נשמע שמח, לפעמים כועס באופן מתון, לפעמים כועס מאוד ולפעמים ניטרלי. 


אז איך התינוקות הגיבו לצלילים? או יותר נכון, איך המוח שלהם הגיב? כצפוי, הפעילות המוחית אצל כל התינוקות השתנתה כתלות בטון הרגשי של ההקלטה. אבל הנה מגיע החלק המעניין. ככל שהאם דיווחה על יותר ריבים בבית, כך התגובה המוחית של התינוק להקלטה עם הטון הכועס הייתה חזקה יותר (בהשוואה לטון הניטרלי). בנוסף, אצל אותם תינוקות שחיים בבית שבו ההורים רבים הרבה, נמצאה פעילות מוחית מוגברת באיזורים יותר פרימיטיביים של המוח ובאיזורים מוחיים שמעורבים בעיבוד רגשי. ומה מיוחד באזורים מוחיים אלו? נמצא במחקרים שהאזורים האלו נראים אחרת אצל אנשים בוגרים שסובלים מהפרעות סטרס. 


לפני שאתן נלחצות, חשוב לומר שבשלב זה אין לנו דרך לדעת מה המשמעות הקלינית של הממצאים האלה בקרב תינוקות. בנוסף, אי אפשר לקבוע בוודאות שהריבים גרמו לשינויים המוחיים, אחרי הכל מדובר במחקרים מתאמיים וקטנים. ובכל זאת המחקרים האלו כן מפנים את תשומת לבנו לאפשרות שריבים מול התינוק, גם אם הוא לא מבין את התוכן, עשויים להשפיע עליו. 


לא על הריבים לבדם

דיברנו כל כך הרבה על ריבים. ובצדק. ריבים מרגישים לפעמים כמו "מצב חירום". הם סוערים, עוצמתיים, תופסים את כל החלל. מה שהוביל אפילו תיאורטיקנים לחשוב שילדים מושפעים יותר מהדרך שבה הורים מנהלים את הריב מאשר מאיכות הזוגיות שלהם באופן כללי. למרבה ההפתעה, מסתבר שהם טועים. במטא-אנליזה נמצא שילדים שגדלים בבית שבו איכות מערכת היחסים בין ההורים נמוכה נמצאים בסיכון דומה לפתח קשיי הסתגלות כמו ילדים שחשופים לאסטרטגיות ניהול ריבים לא-בונות. במילים אחרות, הממצאים האלו מלמדים אותנו שלא מספיק לעשות מאמצים לנהל את הריבים ההוריים בצורה בונה, אלא גם לדאוג למערכת יחסים טובה באופן כללי. 


אפשר לחשוב על המערכת המשפחתית בכללותה ככזו שמורכבת מתת-מערכות כמו אמא-ילד, אבא-ילד, אמא-אבא וכדומה שתלויות זו בזו. מצוקה בתת-מערכת של מערכת היחסים ביו ההורים עשויה לזלוג לתת-מערכות אחרות ולהשפיע על הסתגלות הילד- אם בהחצנה של הסטרס או בהפנמה שלו. יכול להיות גם שאיכות יחסים נמוכה בין ההורים מטשטשת את הגבולות בתוך משפחה, כמו למשל מקרים שבהם הילד לוקח צד, ההורים פונים לילד לתמיכה רגשית במקום לספק אותה או שהילד לוקח על עצמו אחריות של מבוגר. מה שבסופו של דבר מספק לילד תבניות פתולוגיות להבין, לבטא ולהגיב לרגשות. בקיצור, כדאי לנו להפנות את תשומת הלב שלנו לא רק לריבים בינינו אלא גם למערכת היחסים בכללותה.


קצת ביקורת לפני סיום

חשוב להדגיש שרובם המוחלט של המחקרים שנכללו במטא-אנליזה הם מחקרים מתאמיים מה שאומר שאי אפשר לקבוע כי היבטים שונים של ריבים בין ההורים גורמים לבעיות תפקוד אצל הילד. מחקרי אורך שנעשו אמנם מפצים במידת מה על העניין, אבל עדיין משתנים מתערבים שלא נמדדו יכולים לשחק תפקיד. בקיצור, כל הממצאים שהצגתי הם מתאמיים ולא סיבתיים, וזה משהו שכדאי לקחת בחשבון. בנוסף, רוב הנתונים מגיעים מנבדקים לבנים, משכילים, עשירים החיים במדינות תעשייתיות ודמוקרטיות (מה שנקרא WEIRD), מה שמגביל את פוטנציאל ההכללה מהנתונים לחברות אחרות.


לסיכום,

אנחנו נמשיך לריב מול הילדים, אם נרצה או לא נרצה. אבל מחקרים מלמדים אותנו שזה לא בהכרח דבר רע, כל עוד אנחנו מנהלים את הריב בצורה בונה, משתדלים לשמור את הריבים שקשורים לילד לאחר כך ומנסים להפחית ככל הניתן בכמויות. ומעבר לריבים, כדאי לזכור שמערכת היחסים בין ההורים היא הבסיס של כל המערכת המשפחתית. קשיים בין ההורים עשויים בקלות "לזלוג" ולהשפיע על הילד.

 

אולי בשלב הזה חלקכן ציפיתן לקבל כמה טיפים או עצות מבוססי-מחקר על איך אפשר לנהל ריבים בצורה בונה יותר או איך ניתן לשפר את מערכת היחסים הזוגית שלכן באופן כללי. לצערי, אין לי כאן פתרונות קסם להציע לכן. זוגיות היא מפעל חיים והיא דורשת עבודה, תיחזוק ומאמץ, בטח ובטח כשיש ילדים בסביבה והמשאבים שלנו כל כך דלים. המטרה של הפרק הזה לא הייתה לדכא אתכן ולמלא אתכן ברגשות אשם, אלא לתת לכן מוטיבציה להשקיע בזוגיות שלכן. הזוגיות שלנו היא ממש לא מותרות אלא עמוד תווך בחיים ובהתפתחות של הילדים שלנו. וגם, כן, מותר לריב, רק תשתדלו לעשות את זה בצורה בונה. 



 

.....

מקורות מחקריים

מטא-אנליזה מ-2020 על הקשר בין ריבים בין ההורים לבין קשיי הסתגלות של הילד ותגובותיו לריב:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32437177/


מחקרים שמצאו קשר בין מידת החשיפה לריבים בבית לבין תפקודים פיזיולוגיים שונים:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28555956/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28192006/

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2889485/


המחקר שמצא תגובתיות מוחית מוגברת בתגובה לטון כועס אצל תינוקות החשופים ליותר ריבים בין ההורים:

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3674876/


המחקר שמצא קישוריות רבה יותר בין אזורי מוח המעורבים בעיבוד סטרס ורגש אצל תינוקות החשופים יותר לריבים בין ההורים:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/25809052/



Comentários


bottom of page